סיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בחצי האי סיני. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו סיני (פירושונים).
מפה של סיני
סיני וישראל - צולם ממעבורת החלל קולומביה בשנת 2002
חצי האי סיני בלילה, צילום מהחלל, ספטמבר 2016
נוף אופייני להר הגבוה בסיני
הגבול בין ישראל למצרים
אי האלמוגים
קצינים מחיל האוויר הישראלי ליד מטוס מצרי שהושמד בסיני במלחמת ששת הימים
גבול ישראל-מצרים מצפון לאילת
חוף בביר סוויר

חצי האי סִינַי (בערבית: سيناء) הוא חצי אי במצרים, בצורה דמוית משולש, התחום בין הים התיכון (מצפון), הנגב מצפון מזרח, מפרץ אילת מדרום מזרח, מפרץ סואץ ותעלת סואץ ממערב. שטח חצי האי כ-61 אלף קמ"ר, אוכלוסייתו מוערכת בכ-602 אלף נפש (נכון לשנת 2015).

מבחינה מדינית אזור זה הוא חלק ממצרים מאז שנת 1982, והוא נחלק לשני מחוזות עיקריים: צפון סיני ודרום סיני (חלקו של חצי האי הסמוך לתעלת סואץ שוכן בתחומם של מחוזות סואץ, איסמעיליה ופורט סעיד). בסיני עובר הגבול המדיני בין מצרים וישראל.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיני ברובו מדברי, ומיושב בעיקר לאורך חופיו. בחוף המזרחי לאורך מפרץ אילת, השלוחה המזרחית של הים האדום, ממוקמים היישובים טאבה, נואיבה, דהב, ושארם א-שייח'. בחוף הצפוני, ליד רצועת עזה, נמצאת העיר אל עריש ובחוף המערבי שלאורכו של מפרץ סואץ נמצאת העיר א-טור.

הטופוגרפיה של סיני מורכבת משלושה אזורים עיקריים:

  1. ההר הגבוה - אזור הררי הכולל פסגות המגיעות לגובה שיא של 2,629 מטר (ג'בל קתרינה) - האזור מאופיין בהרי גרניט תלולים ומבותרים, ומהווה חלק שהתפצל מהמסיב הערבו-נובי. אזור זה מכסה את השליש הדרומי של חצי האי.
  2. סיני התיכון: השליש המרכזי של חצי האי מכונה רמת א-תיה, רמה הבנויה סלעי משקע המשתפלת בכיוון צפון מגובה 1000 מטר ועד לגובה 600 מטר. מהרמה מתפצלים לכל הכיוונים ואדיות עמוקים.
  3. צפון סיני: אזור גבעתי בדרומו עם מספר פסגות בודדות בגובה 900–1000 מטר, ומשתפל לרצועה חולית ברוחב 45–70 ק"מ לאורך חוף הים התיכון.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם סיני הוא בתנ"ך: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (ספר שמות, פרק י"ט, פסוק א'). הפסוק מדבר על הגעתם של בני ישראל למדבר סיני לאחר שחצו את ים סוף. מניתוח פשוט של הדברים עולה כי מדבר סיני הוא אותו סיני של ימינו. יש המשערים כי השם לקוח משמו של אל הירח האכדי - סין (Suen או Nanna), אל לו חשיבות מרכזית אצל עמי המדבר שמרכז חייהם היה בלילות[דרוש מקור]. בכל מקרה, לא נמצאו בחצי האי סיני עדויות ארכאולוגיות לקיום פולחן אל הירח. גרסה אחרת קושרת את השם סיני עם "סין" - שמה הקדום של העיר העתיקה פלוסיום ששכנה בקצהו הצפון מערבי של חצי האי[1]. יש המשערים כי הר סיני, המקום בו על פי המסורת היהודית, קיבל משה את לוחות הברית, נמצא באזור ההר הגבוה. על פי המסורת הנוצרית מעמד זה התרחש בקרבת מנזר סנטה קתרינה, הנמצא למרגלות ג'בל מוסא.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוכחותו של האדם בחצי האי סיני החלה לפי ההערכות לפני כ-8,000 שנים. בשנים שלאחר ההתיישבות הראשונה הגיעו מתיישבי תקופת הברונזה שבאו בעקבות מרבצי הנחושת והטורקיז בחצי האי. הם פיתחו את הנחושת של חצי האי ומכרות הטורקיז שמשכו את הפרעונים שכבשו ושיעבדו את המקומיים. מימי הממלכה הראשונה או אפילו לפני כן. על פי המחקר[2] הכורים בסיני היו מדרום ארץ ישראל . המצרים כרו טורקיז בסיני בשני מקומות, ואדי מע'רה וסרביט אל-ח'אדם. הם תופעלו והופסקו על בסיס עונתי למשך אלפי שנים. ניסיונות מודרניים לנצל את המרבצים היו חסרי כל רווח. אלו הם כפי הנראה המכרות הראשונים הנודעים.

כמו כן, נמצאו מבנים מסוג נואמיס המתוארכים ל-6,000 לפנה"ס עד 3,500 לפנה"ס. הנואמיס נמצאו בשני אתרים: ליד עין ח'ודרה שמדרום לנואיבה, ובוואדי פיראן באזור ג'בל סירבל[3].

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המסופר בתנ"ך נדדו בני ישראל במדבר סיני במשך 40 שנה לאחר שיצאו ממצרים. במהלך נדודיהם במדבר סיני הם קיבלו את התורה: "בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר" (שמות, י"ט, א'). מיקומו המדויק של הר סיני בו התקיים הטקס שנוי במחלוקת. חוקרים שונים ממקמים אותו במקומות שונים ברחבי סיני, אחרים טוענים כי הוא היה בנגב המערבי או אפילו בחצי האי ערב. המסורת הנוצרית מזהה את ההר כ"ג'בל מוסא" במרכז חצי האי.על פי מסכת אבות ישנה זיקה בין מתן תורה בסיני ובין התגלות הכתב העברי בסיני "...וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת...."(אבות פרק ה משנה ו ').

למשך אלפי השנים הבאות סיני נותר מיושב באופן דליל, משרת בעיקר כאזור כרייה וכמסלול צבאי בין מצרים והציוויליזציות הגדולות של חצי הסהר הפורה.

גילויו של הכתב הפרוטו-סינאי בסיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתב הפרוטו -סינאי התגלה במכרות הטורקיז בסראביט אל חאדם, במערב דרום סיני, הוא הכתב הפונטי הראשון, ושהחליף את כתב היתדות המסופוטמי הבינלאומי והכתב ההרולגרפי המצרי. כתב זה הוא לדעתם שיאה של ההתפתחות האנושית והתרבותית העולמית שמקורה דווקא קרוב אלינו בחצי האי סיני החוקר יצחק בית אריה שחפר בסראביט אל חאדם ("מנהרת העבדים")[4] כי "לכלי החרס הארץ ישראלים ב'צראביט אל חאדם' ישנם מקבילות בתרבות באר שבע ועסול"[5]. כן כתב כי היה קיים רצף יישובי של אתרי מגורים בין דרום ארץ ישראל לדרום סיני וכי קיימת זהות בין ממצאי תל ערד ואתרים בדרום סיני ונבי צאלח[6] וכי הייתה דרך קבועה שקישרה את דרום הארץ לדרום סיני שנקראה גם "דרך הנחושת"[7]. הכתב בשהתגלה בצארביט אל חאדם היה למעשה עברית כנענית וכי הממונה על המכרות נקרא גם "שליט הארצות הזרות"[8], וכן כיהן שם פקיד מצרי שנקרא "גדול השוטרים", המאזכר במעט את המקרא על "שוטרי בני ישראל". כן כתב נדב נאמן "חצי האי סיני נחשב באופן עקבי לחלק מיבשת אסיה ומעולם לא נמנה עם תחומה של מצרים"[9].

לדעת החוקרים קדמו הכורים הכנענים מארץ ישראל בכמה מאות שנים לשלטון המצרי (בדומה לתוצאות ולמסקנות המחקר המודרני במכרות תמנע).

כן כתב חוקר תרבות המצרית העתיקה, רפאל גבעון, בסיכום ספרו "אבני סיני":

.. בכתב הפרוטו- סינאי יש לראות את ההישג התרבותי הגדול ביותר בחצי האי סיני.

— שם. עמוד 149

זיקתו של סיני - לארץ ישראל או למצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעה הרווחת במחקר כי זיקתו של חצי האי סיני בעת העתיקה הייתה בדווקא לכנען הצפונית מופיעה אצל חוקרים רבים. "..אתרי צפון סיני הם שלוחה של תרבות הברונזה התיכונה א בנגב"[10]. "..בשני אתרים, m26-27, לוקטו שברים רבים של קנקני אגירה מטיפוס האופייני לאתרי דרום ארץ ישראל בשלהי תקופת הברזל[11]. "...בתקופת הביניים הראשונה חודרת מאזור הנגב לצפון סיני ולמרכזו שלוחה תרבותית של יישובי תקופת הברונזה התיכונה א. היעדר ממצאים מצריים באתרי MB 1 בנגב הצפוני וצפון סיני מחד- גיסא, ומיעוט האתרים מתקופה זאת ממערב לנחל אל עריש מאידך גיסא מעידים בבירור על האוריינטציה הנגבית של ההתיישבות בצפון סיני ועל ניתוק תרבותי פוליטי בין מצרים לצפון סיני ודרום ארץ ישראל" .(שם, סיכום עמוד 153)

החוקר חיים בר דרומא כתב בספרו "הנגב" כי משמעותו של המחוז הגאוגרפי "נגב" כולל את סיני של היום. גם החוקר יצחק בית אריה במאמרו "יישובים מתקופת הברונזה הקדומה בדרום סיני" כותב: "..אין ספק שהיישובים הקטנים בדרום סיני נשענו על ערים חזקות בארץ ישראל ואולי אפילו על ערד בלבד.." (שם, עמוד 311).

נצרות ואסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוצרים קידשו את הר סיני כבר בראשית הנצרות. כבר בשנים הראשונות בהן הייתה הנצרות דת האימפריה הרומית, נשלחו נזירים לחצי האי. במאה השישית לספירה הקים הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון (527-565) את מנזר סנטה קתרינה ששימש מרכז נוצרי חשוב מאות בשנים.

עם עליית האסלאם באזור שימש חצי האי סיני גשר יבשתי למעבר עולי רגל ממצרים וצפון אפריקה בדרכם למכה ומדינה בחצי האי ערב. השריד הבולט ביותר לתקופה זו הוא המבצר שבנה צלאח א-דין באי האלמוגים, מול טאבה.

היסטוריה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כמעט ארבע מאות שנה היה סיני תחת שליטתה של האימפריה העות'מאנית. הנוכחות הזרה היחידה הייתה בעת כיבושי נפוליאון. בסוף המאה ה-19 השתלטו הבריטים על תעלת סואץ והשטחים הסמוכים אליה שכללו את הפינה הצפון מערבית של סיני, בין העיר סואץ לאל עריש על חוף הים התיכון. זה היה קו הגבול הדרום מערבי של האימפריה העות'מאנית. סיני נחצה בין הצדדים.

ב-1906 ניסו הבריטים להרחיק את הטורקים מהתעלה, ולחצו עליהם להסכים לקו גבול שיכלול את כל סיני תחת שלטונם. הם הציבו אולטימטום לטורקים לשנות את קו הגבול לקו ישר בין עקבה לרפיח. הטורקים ניסו להביא לפשרה סביב קו בין אל עריש וראס מוחמד (חלוקת חצי האי לשני חלקים שווים) אך הבריטים לא הסכימו. הפשרה היחידה שהתקבלה, בעקבות התעקשות של מפקד כוח המשטרה הטורקי באום-רשרש (אילת של היום) הייתה להעביר את קו הגבול בין טאבה לרפיח. קו זה שימש כגבול המזרחי של סיני מאז ועד היום. כיום גבול זה הוא הגבול הבינלאומי בין מצרים וישראל. בזכות הסגתו לטאבה יש למדינת ישראל 11 קילומטר של חוף במפרץ אילת ונמל עם גישה לאסיה ולאפריקה.

המאבקים בין ישראל למצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל–מצרים

מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 שימש סיני כאזור החיץ שבין ישראל למצרים. בזמן מלחמת העצמאות כוחות מצריים עברו דרך סיני בדרכם לפלוש לתחומי ישראל. בהמשך המלחמה פלשו כוחות ישראליים לפינה הצפונית מזרחית של סיני, אך נסוגו לאחר זמן קצר, בעקבות לחץ בריטי ואמריקאי. תחת הסכם שביתת הנשק של 1949, סיני, יחד עם רצועת עזה, נותרו תחת שלטון מצרי, אף על פי שחלקים ממנה נותרו ללא כוח צבאי.

בשנת 1956, מצרים השתמשה בשליטתה על סיני כדי לכפות הסגר ימי על נמל אילת הישראלי. בעקבות זאת, ישראל, בתיאום עם בריטניה וצרפת שבקשו להשתלט מחדש על תעלת סואץ, פתחו במלחמת סיני. במהלך המלחמה, שנמשכה שישה ימים בלבד, פלש צה"ל לסיני, וכבש את רוב חצי האי. בריטניה וצרפת, שניהלו במקביל את מבצע מוסקטר, והיו אמורות לפי התכנון להשתלט על תעלת סואץ, נסוגו מכוונתן בעקבות לחץ בינלאומי. גם ישראל נאלצה להסיג את כוחותיה מסיני כעבור חודשיים, בעקבות לחצים של ברית המועצות וארצות הברית.

במשך השנים שלאחר מכן היה סיני מפורז וחנו בו כוחות או"ם. בשנת 1967 החזירה מצרים את צבאה לחצי האי, ההסגר הימי על אילת חודש, וכוחות האו"ם לשמירת השלום נדרשו לעזוב את האזור. זו הייתה העילה הישראלית לפתיחת מלחמת ששת הימים, שלא אחרה לבוא. במהלך המלחמה הצבא המצרי הובס, וישראל, כבשה פעם נוספת את חצי האי. תעלת סואץ, שגדתה המזרחית עברה לשליטת ישראל, נסגרה. הכיבוש השני של סיני לווה בהקמה של מספר יישובים אזרחיים בעיקר לאורך חוף מפרץ אילת ובפתחת רפיח. סך הכול הוקמו בסיני 19 יישובים שהכילו כ-4,300 איש. היישוב הגדול ביותר היה העיר ימית ששכנה לחוף הים התיכון, דרומית מערבית לרפיח. בדרום חצי האי הוקמה העיירה אופירה ובה היו מלונות, בית ספר שדה ואף מנחת מטוסים. בין אופירה ואילת הוקמו המושבים די זהב, הסמוך לדהב ונביעות בסמוך לנואיבה.

בשנת 1971 הציע שליח האו"ם, גונאר יארינג, למצרים ולישראל הסכם שלום בתמורה להחזרה של סיני למצרים. מצרים נענתה ליוזמה אך ישראל סרבה לה. בשנת 1973 ניסתה מצרים להחזיר את שליטתה בסיני במלחמת יום הכיפורים. כוחות מצריים התקיפו בהפתעה את צה"ל והצליחו להשתלט על הגדה המזרחית של תעלת סואץ. ישראל בתגובה כיתרה חלק מהכוחות הללו וכבשה חלקים מהגדה המערבית של התעלה. כחלק מהסכמי הפרדת הכוחות, ישראל הסיגה את כוחותיה אל מעבר לקו התעלה ואפשרה את פתיחתה המחודשת של תעלת סואץ.

המאבק על סיני הגיע לסיומו עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979. במסגרתו הסכימה ישראל להעביר את השליטה בכל סיני לידי המצרים. ישראל נסוגה מסיני במספר שלבים, שהסתיימו בשנת 1982. נסיגתה של ישראל לוותה בהריסתם של היישובים הישראלים, בהם העיר ימית. מאז מלחמת ששת הימים ועד 1980 השקיעה מדינת ישראל 58.7 מיליארד ל"י במרחבי סיני, מתוכם 45.5 מיליארד היו השקעות צבאיות. השקעה שירדה לטמיון עם הנסיגה מסיני[12].

על פי הסכמי השלום, לא יהיו חיילים מצרים בתחומי סיני, אלא שוטרים בלבד, אך סעיף זה שונה לאחר ההתנתקות מעזה שקבע שמצרים תפרוס כ-750 חיילים על ציר פילדלפי בין סיני לרצועת עזה.

במהלך השנים, ובעיקר משנת 2007, הפך סיני למרכז מעבר בהסתננות מאפריקה לישראל של כ-60,000 מסתננים. בעקבות תופעה זו, החלה ישראל בשנת 2010, בהקמת גדר ביטחון לאורך הגבול בינה לבין מצרים.

ביטחון וטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה בטרור בסיני
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

[דרוש מקור]

מאז חתימת הסכם השלום בין המדינות, גבול ישראל-מצרים שקט יחסית. עם זאת, לאורך הגבול מתקיימות חדירות של מבריחים, טרוריסטים ומסתננים. ב-29 בינואר 2007 אף חדר דרכו מחבל שביצע פיגוע באילת. בנוסף, התרחשו מספר התקפות טרור שכוונו לעבר אזרחים ישראלים ותיירים:

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר הצלילה החור הכחול
מתחם חושות, חוף "מון איילנד" בראס א-שטן (יוני 2004)
בית מלון בטאבה

מאז החזרת סיני למצרים, עבר חצי האי פיתוח על ידי המצרים כאתר תיירות המיועד לקהל אירופי וישראלי. רוב הפעילות התיירותית שאליה נהגו להגיע ישראלים היא לאורך החוף הסמוך למפרץ אילת ובשארם א-שייח', שמשמשת כמרכז לכנסים בינלאומיים. בחצי האי נבנו כפרי נופש רבים ומלונות מפוארים השייכים לרשתות בתי מלון בינלאומיות.

בשל מחירי הלינה הזולים, ובשל חופי הים השקטים, הביטחון היחסי והשירות בשפה העברית, נחשב סיני ליעד תיירות מועדף על צעירים ישראלים, עד לפיגוע במלון הילטון טאבה באוקטובר 2004. מתחמי חופים פופולריים במיוחד היו ראס א-שטן, ביר סוויר, נואיבה, אל מחאש, הדיונות ומעגנה. בחופים האלה נמצאים מלונות פאר לצד חושות, צריפי קש עם מזרן, לעיתים ללא חיבור לגנרטור.

כמו כן, לאורך 600 הקילומטרים של חופי הים האדום בחצי האי שוכנים כמה אתרי צלילה מהיפים בעולם, אשר משמשים מוקד עלייה לרגל עבור צוללים מכל רחבי תבל. השוניות, אשר נמשכות לאורך כל חצי האי, הן במצב מעולה ביחס לשוניות אשר שוכנות מצפון לגבול, לאורך חופי אילת, הן בשל מיעוט הצוללים באופן יחסי והן בשל הפיתוח התיירותי הדל יחסית לכמות החופים.

ממשלת מצרים השקיעה מיליארדי דולרים בפיתוח האזור, שהפך לאבן שואבת כסף זר עבור המדינה הענייה, ולכן היא מנסה להבטיח את השקט במקום, לעיתים על חשבון זכויות האדם של הבדווים והמצרים. מאז הנסיגה הישראלית מסיני פותחו מאוד מתחמי התיירות בחצי האי: בשארם א-שייח' נבנו בתי מלון מפוארים ובחופי נואיבה ודהב נבנו חושות ובתי מלון בדרגה בינונית ונמוכה. ב-2005, נפתח באזור טאבה מתחם תיירות יוקרתי בשם 'טאבה הייטס' הכולל חמישה בתי מלון מפוארים אליהם מגיעים תיירים מערביים בטיסות צ'רטר לשדה התעופה בטאבה. כדי לשמור על הביטחון באזורים הפופולריים לישראלים, מקשה גם היום הממשלה על כניסת אזרחים מצרים ואזרחים של מדינות ערביות אחרות לשטח שמנואיבה ועד טאבה. עם זאת, מאז פיגועי הטרור בטאבה, שארם א-שייח' ודהב ב-2004–2006, ניתנה התרעה ביטחונית של משרד החוץ שלא לצאת לסיני. וכך, על אף המאמצים המצריים לשמור על ביטחון התיירים, התמעטה מאוד התיירות הישראלית לסיני ואתרי נופש רבים שהיו מבוססים על קהל ישראלי נעלו את שעריהם או שהחלו להתבסס על תיירות אירופאית.

בעקבות המהפכה במצרים בשנת 2011, נפגעה התיירות במצרים כולה באופן קשה, אך החל משנת 2016 נרשמת התאוששות בתחום זה, בפרט בקרב תיירים מישראל. בתקופת החגים של שנת 2016 נרשם זינוק במספר הישראלים שנכנסו לסיני[15], ובקיץ 2017 אף גדל שיעור התיירים הנכנסים לסיני מישראל ב-54% בהשוואה לתקופה המקבילה ב-2016[16].

בשנת 2018 חל זינוק נוסף, כשלפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חלה בשנה זו עליה של 95 אחוזים בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד, כשמהחודשים ינואר עד ספטמבר נכנסו 321 אלף ישראלים לסיני, לעומת 164 אלף בתקופה המקבילה בשנת 2017[17].

במקביל לפיתוח התיירותי, מתרחש גל הגירה ממצרים לסיני שכולל אכלוס של ערים במערב חצי האי, ועובדים רבים, מצרים וסודנים שמגיעים לעבוד בתעשיית התיירות במזרח חצי האי. גל זה הפר את ההגמוניה הבדואית בסיני.

מעמדה ההלכתי של סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בפוסקים שנויה במחלוקת השאלה האם סיני הוא חלק מארץ ישראל על פי ההלכה. לפי רש"י, רבי ישראל זמושץ, רבי אברהם פריצול, והרב ישראל אריאל. לפי דעה זו "נהר מצרים" שבתורה הוא השלוחה המזרחית של הנילוס, כלומר אזור תעלת סואץ. לפי הרב חיים שטיינר, נחל מצרים ונהר מצרים הוא הנילוס, ולפי דעתו יוצא שהחלק הדרומי של סיני אינו ארץ ישראל. הגבול הדרומי של ארץ ישראל על פי הרמב"ם בהילכות קידוש החודש עובר שלוש מעלות מדרום לירושלים ובערך בדרום רמת העיג'מה[18] ידועה דעתו של רבי יהודה הלוי " כי סיני ופארן שניהם בגבול ארץ ישראל, הלא הם על יד ים סוף – ודבר הא-לוה היה: "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר" – והנה 'מדבר' הוא 'מדבר פארן', "המדבר הגדול והנורא" והוא גבולה הדרומי של הארץ, ו'הנהר', שהוא 'נהר פרת' – כמו שנאמר: "והנהר הרביעי הוא פרת" – הוא גבול הארץ בצפון. (כוזרי מאמר שני יד, ע"פ תרגום אבן שמואל)".כן דעת הרב יעקב משה חרל"פ כי " תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך"- מיד עם חציית ים סוף לסיני נכנסו לארץ ישראל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימסע מדריך למטייל בוויקימסע: סיני
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סיני


פסגת ג'בל מוסא

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סיני, אנציקלופדיה עברית, כרך כ"ה, תשל"ד, עמ' 962-950
  2. ^ יצחק בית אריה במאמרו ' יישובים מתקופת הברונזה הקדומה בדרום סיני' כותב ".. אין ספק שהיישובים הקטנים בדרום סיני נשענו על ערים חזקות בארץ ישראל ואולי אפילו על ערד בלבד.. " (שם ע' 311).
  3. ^ נוואמיס, באתר gosinai.co.il
  4. ^ מנשה הראל, מסעי סיני='צוקי המשרת, וילנאי, עמוד 252, ערך צארביט
  5. ^ י. בית אריה. דרום סיני בתקופת הברונזה התיכונה, עבודת דוקטור. תל אביב תשל"ז עמוד 50
  6. ^ בית אריה, קדמוניות ח, תשל"ו
  7. ^ רודולף כהן, דרכי סיני בתקופת המקרא. עמוד 69, הערה 71
  8. ^ רפאל ונטורה, הרכב המשלחות המצריות לסיני, קדמוניות סיני, עמוד 323
  9. ^ נדב נאמן, סיני, כרך ב, עמוד 710
  10. ^ אליעזר אורן. סקר צפון סיני 1972–1978, בתוך קדמוניות סיני ע' 108
  11. ^ שם, עמוד 122
  12. ^ 58.7 מיליארד ל"י הושקעו במרחב סיני מאז מלחמת ששת הימים, דבר, 8 במאי 1980
  13. ^ עמוס הראל, אבי יששכרוף, טל לוי, רוי-שטיין, שתי קטיושות נורו מצפון סיני לאילת, באתר הארץ, 22 באפריל 2010
  14. ^ גילי כהן, אלי אשכנזי, ג'קי חורי, זוהר בלומנקרנץ, ארבעה הרוגים בפיצוץ באוטובוס תיירים במסוף טאבה, באתר הארץ, 16 בפברואר 2014.
  15. ^ דני שדה, הישראלים חוזרים לסיני: זינוק של 140% באוקטובר, באתר ynet, 31 באוקטובר 2016
  16. ^ לי אברמוביץ', ‏הישראלים שבים לסיני: "לא מפחדים", באתר ‏מאקו‏‏, ‏24 בספטמבר 2017‏
  17. ^ יאיר קראוס, ‏למרות אזהרות המסע: הישראלים נוהרים לסיני, בעיתון מקור ראשון, 7 באוקטובר 2018
  18. ^ http://maps.google.com/maps/ms?ie=UTF8&hl=iw&msa=0&msid=107920327857189348593.0004949d0c96f75adce6c&ll=30.966423,30.174637&spn=0.225796,0.308647&z=12
  19. ^ ביקורת: זאב הרצוג, ‏הארכאולוגיה של הנוודות, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 150-143
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סיני&oldid=29519436"