התיאטרון הקאמרי
 | |
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| סוג | תיאטרון |
| מייסדים | יוסף מילוא |
| תאריך הקמה | 1944 |
| מיקום המטה |
 תל אביב-יפו , ישראל32°04′37″N 34°47′05″E / 32.07684722°N 34.7847°E |
| משרד ראשי | המשכן לאמנויות הבמה (תל אביב) |
| מנכ"ל | רן גואטה |
| אנשי מפתח | יוסף מילוא, יצחק קדישזון, אווה הגדיש (קדישזון), ימימה מילוא, רוזה ליכטנשטיין, אברהם בן-יוסף, חנה מרון ובתיה לנצט |
| אתר רשמי | |
  | |
התיאטרון הקאמרי (נוסד ב-1944) הוא התיאטרון העירוני של תל אביב, המהווה אחד מהתיאטראות הגדולים והחשובים בישראל. בשנת 2005 זכה התיאטרון בפרס ישראל על תרומה לחברה ולמדינה. מנכ"ל התיאטרון הוא רן גואטה,[1] המנהל האמנותי של התיאטרון, מאפריל 2019, הוא גלעד קמחי. בשנים 1993–2019 היה עמרי ניצן המנהל האמנותי.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
את הרעיון הראשוני של צורך בתיאטרון ובהעלאת הצגות סאטיריות ואחרות, את המימון לדבר ואת איסוף השחקנים, מיונם ובחירתם הגה, ניהל והקים (כמו גם את מועדון התיאטרון בחיפה ובתל אביב) יצחק קדישזון[דרוש מקור], ובעבודות התפאורה הראשונות כמו באוכל שהוגש במקום טיפלה אווה הגדיש (שלימים נישאה לקדישזון).[דרוש מקור]
ב-24 באוקטובר 1944 אסף הבמאי יוסף מילוא ארבעה שחקנים (רעייתו ימימה מילוא, רוזה ליכטנשטיין, אברהם בן-יוסף ובתיה לנצט) והם העלו תוכנית בת ארבעה מערכונים בשם "מאז ועד היום" במרתף קולנוע מוגרבי בתל אביב. בהמשך הציגו מחזה לנוער המבוסס על סיפורו של חיים נחמן ביאליק "אלוף בצלות ואלוף שום"[2]. לאור ההצלחה האמנותית, החליטו חמשת החברים, שנודעו כ"להקת המערכונים", לייסד תיאטרון שיהיה ישראלי באופיו.
התיאטרון נוסד באופן רשמי בפברואר 1945 אז גם הצטרפו אליו השחקנים יוסי ידין וחנה מרון, שהפכו לימים לכוכביו הבולטים. כן הצטרף לחבורה טוביה גרינבאום. באוגוסט 1945 התקיים ערב השקה[3]. בשנה הראשונה הציג התיאטרון ארבע הצגות: "משרתם של שני אדונים"[4], "העולם בו אנו חיים"[5], חתונת הדמים[6], והקומדיה "דודתו של צ'רלי"[7].
"הקאמרי" החל להתבסס על דור של שחקנים צעירים שגדל בארץ, ביטא רוח ארצישראלית ודיבר עברית שוטפת, זאת בניגוד לתיאטרון "הבימה" שהתאפיין אז בשחקנים מבוגרים ממוצא רוסי ששיחקו בעיקר במחזות קלאסיים. "הקאמרי" החל להדגיש בהצגותיו את המחזאות העברית המבטאת את החברה הישראלית, יחד עם העלאת מחזות מהקלאסיקה העולמית בראייה חדשה וצעירה יותר. נאמן למגמה זו העלה התיאטרון בעת מלחמת העצמאות ב-1948 את "הוא הלך בשדות", שנחשב כמחזה הישראלי הראשון שהעלה לבמה את דמותו של יליד הארץ (שהיה דמות של צבר גיבור, כפי שיצר הסופר משה שמיר).
בשנת 1958 התחולל בקאמרי "מרד" זוטא נגד ניהולו של יוסף מילוא, הבמאי המייסד של התיאטרון. את הניהול האמנותי לקחה לידיה הנהלה מורכבת מכמה מבכירי השחקנים של התיאטרון, בהם חנה מרון, אורנה פורת, בתיה לנצט, יוסי ידין ואברהם בן-יוסף. אליהם הצטרף מנכ"ל מבחוץ, יעקב אגמון. כעבור מספר שנים החליף את אגמון ישעיהו וינברג, לימים חתן פרס ישראל. ב-1971 הפך "הקאמרי" מתיאטרון בבעלות מועצת שחקנים לתיאטרון העירוני של העיר תל אביב.
בשנת 1976 פרש ויינברג מניהול התיאטרון, בין השאר בשל לחץ פוליטי בעקבות העלאת מחזהו של יוסף מונדי "מושל יריחו". במקומו התמנה למנכ"ל מי ששימש המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון, אורי עופר, כשלידו הנהלה אמנותית שעם חבריה נמנו דן מירון, אברהם עוז, גרשון פלוטקין וחנן שניר, שהתחלף אחר כך באילן רונן. בשנת 1984 התמנה אילן רונן למנהל אמנותי, וזמן קצר לאחר מכן הוחלף אורי עופר, שייסד וניהל את האופרה הישראלית החדשה, בעודד פלדמן, שנתמנה במקומו למנכ"ל. בשנות התשעים קיבל לידיו את ניהול התיאטרון הצמד עמרי ניצן (מנהל אמנותי) ונעם סמל (מנכ"ל), שהצליחו בראשית שנות השמונים להביא את תיאטרון חיפה לפריחה תחת ניהולם.
התיאטרון המשיך להציג הצגות רבות, כשהדגש היה על העלאת מחזות מקוריים. בד בבד העלה "הקאמרי" הצגות מהקלאסיקה העולמית של שייקספיר, ברכט, ארתור מילר ועוד. במשך 60 שנותיו הראשונות העלה התיאטרון כ-480 מחזות. "הקאמרי" העלה גם מספר מחזות זמר בולטים: "עוץ לי גוץ לי" (של אברהם שלונסקי) ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (של נתן אלתרמן) בשנות השישים, ו"עלובי החיים" בשנות השמונים.
עם השנים הלכו והיטשטשו ההבדלים המהותיים בין הרפרטואר והליהוק של התיאטרון "הקאמרי" לבין שאר התיאטרונים בארץ, לרבות "הבימה".
המחזאי הבולט ביותר של "הקאמרי" מאז סוף שנות השישים היה חנוך לוין. מחזותיו העלו ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת, ועוררו לא פעם סערות. מחזהו האנטי-מלחמתי "מלכת אמבטיה" שהעלה התיאטרון ב-1970, עורר סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות, פוליטיקאים התערבו והממשלה איימה להפסיק לתמוך כספית בתיאטרון. בעקבות המהומות, החליטה הנהלת "הקאמרי" להוריד את המחזה לאחר 19 הצגות בלבד. למרות זאת, נחשבת הצגה זו כאבן דרך בתולדות התיאטרון ובתולדות הסאטירה הישראלית, כשיש הטוענים כי היא הקדימה את זמנה במחאה שהעלתה על שכרון הכוח הישראלי לאחר מלחמת ששת הימים. בהמשך פעלו בתיאטרון מחזאים נוספים, בהם הלל מיטלפונקט, ענת גוב ועדנה מזי"א.
התיאטרון הקאמרי הוא הקדש. לקאמרי מועצת נאמנות וועד מנהל. המועצה היא בת 25 נאמנים ובראשה עומד ראש עיריית תל אביב יפו, רון חולדאי. הוועד המנהל מונה 9 חברים ויו"ר הוועד המנהל הוא עו"ד עפר שחל. לקאמרי אגודת ידידים המונה מעל 500 ידידים, שבראשה עומדת ליאורה עופר.
התיאטרון נתמך על ידי עיריית תל אביב-יפו ומשרד התרבות והספורט. למעלה מ-80% מתקציב התיאטרון מגיע מהכנסות עצמיות, כלומר ממכירת כרטיסים ומנויים.
ב-15 במאי 2014 הוענק לתיאטרון הקאמרי תואר עמית כבוד של אוניברסיטת תל אביב. מנימוקי הפרס:
- על תרומתו הייחודית במהלך שבעה עשורים להעשרת התרבות הישראלית בכלל וחיי התרבות בעיר תל אביב יפו בפרט; על רפרטואר ההצגות העשיר שלו, המשקף במידה רבה את סיפורה של מדינת ישראל וכולל יצירות תיאטרון שהפכו לנכסי צאן ברזל לאומיים בזכות עצמן; על תפקידו בטיפוח והצגה של יצירה ישראלית מקורית במיטבה; ולאות הוקרה מיוחדת על מחויבותו לעידוד מצוינות באמנויות הבמה בכל הארץ לכל ענפיהן, במשחק, בבימוי, בהפקה ובמוזיקה; על מערכת היחסים המיוחדת שהוא מקיים זה עשורים רבים עם הקהילה האמנותית באוניברסיטת תל אביב ועל כך ששימש בית חם לבוגרים ואנשי סגל מוכשרים רבים של אוניברסיטת תל אביב בתחום האמנויות. להכתירו בתואר עמית כבוד של אוניברסיטת תל אביב[8].
אולמות הקאמרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
התיאטרון הקאמרי החל את פעילותו בבניין "הפועל" ברחוב נחמני 4 בתל אביב[9]. במהרה שכר התיאטרון את אולם המרתף בבניין קולנוע מוגרבי בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה בתל אביב, בו היו 630 מקומות. היחסים בין מוגרבי שהשכיר את הבניין לתיאטרון הקאמרי לא התנהלו על מי מנוחות. מוגרבי דרש מדי פעם להעלות את דמי השכירות, ומשהתיאטרון סירב הוא דרש את פינוי התיאטרון מהאולם.[10]. סכסוך ראשון פרץ בתחילת 1949[11] ולאחר שהושגה הסכמה פרץ הסכסוך שוב ביוני 1950, לאחר שהתיאטרון טען שהוא משלם דמי שכירות מופרזים לעומת בתי קולנוע אחרים[12]. הפעם פתח התיאטרון בשביתה.[13]. הכנסת התכנסה והחליטה ברוב קולות של אנשי מפא"י, מפ"ם והמפלגה הפרוגרסיבית לשנות את החוק כדי לאפשר הפקעה של מבנים לצורכי אכסונם של מוסדות תרבות, חינוך ואמנות[14]. בשנת 1953 שוב ביקשו בעלי הבניין לפנות את התיאטרון[15] ובמסגרת זו סירבו להצעת תיאטרון לשפץ את האולם על חשבונו[16]. בעקבות זאת, הודיע שר האוצר בינואר 1954 על הפקעת האולם לעשר שנים למען התיאטרון הקאמרי[17] וקבע ששמאי יקבע את דמי השכירות שישלם התיאטרון למוגרבי[18]. בעקבות ביקורת ציבורית על ההפקעה הודיע שר האוצר על נכונותו לבטלה אם יושג הסדר בין התיאטרון לבעלי הבניין[19]. הסדר פשרה הושג במאי 1954[20].
ב-1953 רכש התיאטרון את בניין "הפועל" ברחוב נחמני 4 והקים בו את אולם נחמני המחודש בו הועלו הצגות החל מפברואר 1955 במקביל לפעילות בבניין מוגרבי[21][22]. בסוף 1957 פנה התיאטרון למשרד האוצר בבקשה להלוואה של מיליון לירות לצורך רכישת אולם תיאטרון בן אלף מקומות בפסאז' פילץ, שנקרא לימים פסאז' הוד, בצומת הרחובות פרישמן-דיזנגוף[23]. התיאטרון פנה למוסדות שונים בבקשת סיוע לרכישת האולם[24] והוקמה רשות ציבורית שקנתה את האולם עבור התיאטרון[25]. באותה שנה הוחלט לעזוב את אולם מוגרבי ולהתרכז באולם החדש ברחוב נחמני עד סיום בניית האולם בבניין פילץ[26] ולאחר סגירת התיאטרון ופתיחתו מחדש בהנהלה חדשה ביולי 1958 הוא הציג רק באולם החדש ברחוב נחמני[27].
בסוף 1961 עבר "הקאמרי" למשכנו בפסאז' הוד שברחוב דיזנגוף פינת פרישמן[28], ובשנת 2002 עבר למשכן חדש וגדול במתחם המשכן לאמנויות הבמה בשדרות שאול המלך בעיר.
במשכן הנוכחי של "הקאמרי" שישה אולמות:
- אולם קאמרי 1 ע"ש יוסף מילוא, שלוש קומות - אולם, עליה ויציע, 932 מקומות ישיבה.
- אולם קאמרי 2, שתי קומות, אולם ועליה, 419 מקומות ישיבה.
- אולם קאמרי 3, שלושה אגפים, ימין, שמאל ומרכז, כ-300 מקומות ישיבה.
- אולם קאמרי 4, אולם חזרות, כ-160 מקומות ישיבה.
- אולם קאמרי 5, ע"ש ד"ר סיירוס ומירטל קאצן - אולם חזרות.
- אולם קפה תיאטרון, חלל אינטימי, כ-100 מקומות ישיבה.
 
1 לונדון מיניסטורס, 2 בית אמות משפט, 3 מגדל מרגנית, 4. מגדל המטכ"ל, 5. תחנת הרכבת תל אביב השלום, |
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספר התיאטרון הקאמרי בחג העשור 1954-1944, הוצאת התיאטרון הקאמרי, 1954
- אבנר בן-עמוס, הקאמרי של תל אביב : 50 שנות תיאטרון ישראלי, הוצאת ד' די-נור, 1997
- לאה גילולה, התיאטרון הקאמרי 1945 - 1961, השגשוג, המשבר ותיקונו, הוצאת יד בן צבי, תשע"ה
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: 
אתר האינטרנט הרשמי של התיאטרון הקאמרי
סרטונים בערוץ של התיאטרון הקאמרי, באתר יוטיוב- התיאטרון הקאמרי - רשימת כל ההצגות
- קורות חיים: התיאטרון הקאמרי באתר פרסי ישראל
- אורי קיסרי, עידן הקאמרי, מעריב, 16 בינואר 1970
- ציפי שוחט, תמונות מחיי תיאטרון, באתר הארץ, 4 באפריל 2008
- אודות תיאטרון הקאמרי באתר עיריית תל אביב
- ארכיון התיאטרון הקאמרי של תל אביב 1944-1948 מתוך: האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
- מרב יודילוביץ', האולמות הקטנים של הקאמרי ייסגרו, באתר ynet, 28 ביולי 2014
- מיכאל הנדלזלץ, שום דבר לא השתנה בעולם התיאטרון בישראל, באתר הארץ, 27 באפריל 2015
יואב בירנברג, אמירה לם, רן גואטה, רן, באתר "ידיעות אחרונות", 20 בפברואר 2019- איה חיות, 75 שנה לקאמרי - השנים הראשונות, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2019
- פרסום באתר ארכיון המדינה, נובמבר 2019: "התיאטרון הקאמרי: אוסף תעודות מ-75 שנותיו הראשונות": https://catalog.archives.gov.il/publication/cameri-theatre/
- מידע על תיאטרון הקאמרי בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
סרטונים 
התיאטרון הקאמרי, ברשת החברתית פייסבוק
התיאטרון הקאמרי, ברשת החברתית טוויטר
התיאטרון הקאמרי, ברשת החברתית אינסטגרם
התיאטרון הקאמרי, סרטונים בערוץ היוטיוב
.svg){kind=icon}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מיה אשרי, רן גואטה מונה למנכ"ל תיאטרון הקאמרי, באתר הארץ, 29 במרץ 2018
- ^ המערכונים הופכים לתיאטרון קאמרי, הבוקר, 16 באוגוסט 1945
- ^ מתארגן תיאטרון קאמרי, משמר, 15 באוגוסט 1945
- ^ אשר לרנר, במה אמנותית חדשה, המשקיף, 2 בנובמבר 1945
- ^ אשר לרנר, העולם בו אנו חיים בתיאטרון הקאמרי, המשקיף, 15 במרץ 1946
- ^ יעקב הורביץ, תחת כנפי הירח והמות, הארץ, 9 באוגוסט 1946
- ^ א. לרנר, דודתו של צ'רלי התיאטרון הקאמרי, המשקיף, 18 באוקטובר 1946
- ^ תואר עמית כבוד של אוניברסיטת תל אביב, באתר התיאטרון הקאמרי
- ^ בית הפועל נמכר לתיאטרון הקאמרי, על המשמר, 22 באוקטובר 1953
- ^ המדינה לנוכח הרוח..., מעריב, 11 במרץ 1949
- ^ ה' מוגרבי תובע צו פינוי נגד התיאטרון הקאמרי, מעריב, 17 בפברואר 1949
- ^ רק 24 איש נכחו בהצגת קולנוע מוגרבי - מתוך אהדה לת"ק, על המשמר, 11 ביוני 1950
- ^ הקאמרי שובת וקולנוע מוגרבי לפני שביתה, חרות, 7 ביוני 1950
- ^ חוק התיאטרון הקאמרי, חרות, 14 ביוני 1950
- ^ תביעה נגד התיאטרון הקאמרי, חרות, 12 ביולי 1953
- ^ בעל מוגרבי דחה הצעת התיאטרון הקאמרי לשיפור האולם, על המשמר, 7 בינואר 1954
- ^ שר האוצר הפקיע את אולם הקאמרי, חרות, 10 בינואר 1954
- ^ שמאי יקבע שכירות הקאמרי, מעריב, 11 בינואר 1954
- ^ מוגרבי - קאמרי, מעריב, 15 בינואר 1954
- ^ הושגה פשרה בין הקאמרי למוגרבי, על המשמר, 3 במאי 1954
- ^ מ. בן אפרים, עשור לתיאטרון הקאמרי, על המשמר, 4 בפברואר 1955
- ^ משכן אמנות חדש, דבר, 16 ביולי 1954
- ^ הקאמרי מבקש מליון ל"י לכיסוי חובות ורכישת אולם, מעריב, 31 בדצמבר 1957
- ^ הקאמרי מבקש עזרת מוסדות שונים להשתתף ברכישת אולם, דבר, 5 בינואר 1958
- ^ הנהלה חדשה לתיאטרון הקאמרי, מעריב, 8 במאי 1958
- ^ התיאטרון הקאמרי יצמצם צוות עובדיו, דבר, 23 בפברואר 1958
- ^ הקאמרי פותח שעריו מחדש, דבר, 14 ביולי 1958
- ^ שני פנים לאולם, דבר, 10 בנובמבר 1961
