באביב 1917, לקראת סופה של מלחמת העולם הראשונה, נסגרו כל העיתונים בארץ ישראל בפקודת השלטון העותמני. הדבר היה 61 שנה אחרי שראה אור בירושלים כתב העת העברי הראשון ("מנחה חדשה" בעריכת אלברט כהן) 54 שנה אחרי הופעת העיתונים "הלבנון" ו"החבצלת". בין העיתונים שנסגרו היו "האור" (של בן יהודה), "הפועל הצעיר" ו"קונטרס", "מוריה" החרדי וה"חירות" . בצו השלטונות הותכו אותיות הסדר בבתי הדפוס. ב-1918, בשנה הראשונה למהפכה הבולשוויקית, לאחר שנסגר היומון העברי המהודר "העם", שהופיע במוסקווה, התכנסו בפטרבורג כמה מבכירי התנועה הציונית הרוסית, בהם המו"ל והנדבן יצחק לייב גולדברג ועורך העיתון הציוני "רזסווייט", אברהם אידלסון, והחליטו לייסד עיתון יומי והוצאת ספרים בארץ ישראל.
אותם ימים התכנסה בפתח תקוה "האספה המכוננת", שהשתתפו בה נציגי היישוב העברי מהשטחים שנכבשו בידי הצבא הבריטי. גם הם דנו בצורך ב"עיתון ציוני לאומי", והחליטו להוציא עיתון ושמו "ארץ ישראל", בעריכת ש' בן-ציון ומרדכי בן הלל הכהן. העיתון הוכן לדפוס, אך המושל הצבאי הבריטי אסר על הופעתו. עם זאת, החליט הממשל הצבאי לפרסם מהדורה עברית של שבועון הצבא הבריטי, "The Palestine News" שמלבד מהדורתו האנגלית ראה אור גם בערבית ובשלושה דיאלקטים הודיים, למען חייליו של הוד מלכותו. העורך הראשי היה לוטננט קולונל הרי פירי-גורדון, מוותיקי העורכים של "טיימס" הלונדוני, שגויס לתפקידי הסברה בצבא.
לעורך הראשון של המהדורה העברית מונה העיתונאי יהושע בצלאל קנטרוביץ' ואחריו, מהגיליון השישי, מילא את התפקיד סגנו, ברוך בינה, איש שירות המודיעין הבריטי. הגיליון הראשון נדפס בירושלים, ב"דפוס לעווי", וראה אור ב- 4 באפריל 1918: שמונה עמודים במחיר גרוש מצרי אחד. שם העיתון "חדשות מהארץ הקדושה - התוצאה העברית של שבועון המשלחת הצבאית המצרית אשר למחנה הבריטי בארץ האויב הנכבשת"; בין השאר תוארה בו כניסת הגנרל אלנבי לירושלים. הצנזורה הצבאית הבריטית פסלה את השם והגיליון השני כבר נקרא "חדשות מהארץ".
הגיליון השישי יצא אחרי הפסקה של שבוע אחד, בגלל קשיים בהספקת הנייר ובהפצה. הצבא הבריטי דרש לפקח מקרוב על הוצאת העיתון ועל כן נדדה המערכת לקהיר, מקום מושבה של המפקדה. מנהל העיתון היה מ' שטיינפלד (שוהם), בעל בית דפוס ביפו. לעיתון היו עד אז 13 מנויים בכל רחבי הארץ, ומספר קוראיו לא רב יותר מזה - גודלו של היישוב היהודי כולו בארץ לא הגיע אז ל-50 אלף תושב. בין הכותבים היו משה סמילנסקי, מרדכי בן הלל הכהן, הד"ר ניסן טורוב, יהודה בורלא, ד"ר יעקב ישראל דה-האן, ר' בנימין, דב קמחי, אהרן ראובני, קדיש יהודה סילמן ומנשה מאירוביץ' הבילויי, שחתם בכינוי "מזקני היישוב". החל ב-5 ביולי 1918 הופיעו בעיתון, שלא באופן סדיר, גם 20 מוספים לספרות, בעריכת הסופר ש' בן ציון, וכותרתם "שי של ספרות".
לפרקים צורף לגיליונות השבועון מוסף מיוחד - תרגום העיתון הרשמי הבריטי "The Gazette", שבו הופיעו הודעות מטעם השלטונות. 53 גיליונות ראו אור עד שנסגר "חדשות מהארץ": הגיליון הראשון של השנה השנייה, גיליון חגיגי לכבוד פסח, ב-10 באפריל 1919, היה גם האחרון. זה היה לאחר שב-17 בינואר 1919 הודיעו שלטונות הצבא על הפסקת הופעתם של העיתונים הצבאיים. הם הביעו נכונות לאפשר את המשך הופעתם של עיתונים אלה ביוזמה אזרחית. מנהיגי התנועה הציונית, הד"ר חיים וייצמן והד"ר נחום סוקולוב פנו אל יצחק לייב גולדברג שהיה אז בפינלנד (לשם נמלט לאחר המהפכה הבולשוויקית), וביקשו ממנו כי יממן הופעתו של יומון ציוני-לאומי על בסיס השבועון הצבאי שנסגר.
חבר תנועת נוער מחלק את עיתון הארץ באחד הקונגרסים הציוניים באירופה, שנות השלושים (משמאל: עדה פישמן-מימון). צילום עיזבון עדה מימון בבית הספר עיינות. אוספי ביתמונה.
גולדברג (1935-1860), יליד וילנה, היה חבר באגודת חובבי ציון ומראשוני התנועה הציונית, ציר לקונגרסים ומידידיו של הרצל. איש עסקים מצליח היה, ובבעלותו מאות דונמים של קרקע בארץ ישראל. ("פרדס גולדברג", שעליו בנויות כיום כמה משכונותיה של רמת גן, בהן תל בנימין, על שם בנו שנהרג במאורעות שנת 1929; כן רכש בכספו את אחוזת הלורד גריי היל שעל הר-הצופים בירושלים, שם הוקמה האוניברסיטה העברית). ב-1896 היה גולדברג בין מייסדי חברת "אחיאסף", שפירסמה את "לוח אחיאסף" ואת הירחון "השילוח", וכן נמנה עם מייסדי השבועון "הדור" והיומון "היום". מ-1908 היה עורך ומו"ל של השבועון "העולם", ביטאונה העברי של ההסתדרות הציונית. בעת מלחמת העולם הראשונה עקר את משפחתו מווילנה לפטרבורג, וב-1917 היה ממקימי "העם", במוסקווה, בעריכת משה גליקסון. ב-1918 נמלט מרוסיה וב-1919 עלה לארץ. בתוך חודש אחרי שפנה לשלטונות הצבא, קיבל גולדברג את הזיכיון להוצאת העיתון. מנהל העיתונים היהודיים ברוסיה, שלמה זלצמן, נשלח לקהיר לטפל בהעברת העיתון לארץ. המו"ל עצמו התיישב בירושלים ובחר לעורך בד"ר ניסן טורוב. השתתפו בעיתון מיטב כותבי העברית בארץ אז, בהם המתרגם הד"ר שמואל פרלמן שקיבל עליו את עריכת הסגנון וכן אליעזר בן יהודה ובנו איתמר בן אב"י (שפרשו ממנו כבר באוגוסט 1919 והקימו את העיתון המתחרה, "דואר היום"). הכוונה היתה לחדש את הופעת העיתון כבר ב-15 במאי, 1919 בשם "הארץ", אך הבריטים עמדו על השארת השם הקודם. אגב, רבעון בשם "הארץ" הופיע בירושלים ב-1891, בעריכת זאב יעבץ.
"חדשות הארץ" - הגיליון הראשון
חודשיים ושבוע אחרי שחדל השבועון הקהירי להופיע, ראה אור בירושלים הגיליון הראשון של "חדשות הארץ - עיתון יומי לעניני החיים והספרות", בצוהרי יום רביעי, 18 ביוני 1919. "לעיתון יומי, ציוני-כללי ופרוגרסיבי, חיכתה ארץ-ישראל זה מכבר", נכתב בפתח הגיליון: "ולעת עתה נימנע מהבטחות מוגזמות ונשתדל לתת לקהל העברי בארץ ובחו"ל את אשר אפשר לתת בזמן הזה: עיתון יומי צנוע ולא גדול ביותר, אבל חופשי ורציני ושואף למלא באמונה את חובתו, מתוך הכרת האחריות הגדולה שהוא מקבל על עצמו, באומרו להיות לפה לכל נושאי דגל תחייתנו הלאומית בשעה חמורה זו של מעבר מחלום הציוניות אל החיים המעשיים והממשיים ב"בית הלאומי" העומד להיבנות תחת חסותה ובעזרתה של אנגליה".
העיתון הבטיח "לכוון את דעת-הקהל לדרך הנכונה" ולסייע "לפתוח טוב טעמו של הקורא העברי", תוך העמדת הדברים על אמיתם ב"הערכה צודקת ונקייה מכל משוא פנים". "אכן מובן מאליו שבכל זאת לא יהיה עיתוננו "במה חופשית" לכל רעיון ולכל דעה שהיא; כי כשם שיש מצד אחד תביעות מינימליות לגבי הצורה החיצונית של דברי-דפוס, אשר אין להפחית מהן באורגן ספרותי הראוי לשם זה - כך ועוד במידה יתרה יש גבול ל"חפש הדעות" שאין לעוברו בעיתון אשר מגמתו הכללית קבועה על ידי תוכנית כלשהי". מערכת העיתון שכנה בביתו של מרדכי בן הלל הכהן, ומלבד העורך הד"ר טורוב והמנהל זלצמן, עבדו בשכר הד"ר פרלמן וכ"י סילמן, ולצידם המתרגם מערבית, הד"ר יצחק נופך (לימים שופט בתל אביב), שלום שווארץ (בן-ברוך) והמגיה - הסופר מבש"ן (מנחם בראונשטיין). רק עיתונאי אחד עבד אז בעיתון - ר' נחום בן חורין, רב, בן היישוב הישן, שהיה מעודכן ביותר בחיי העיר. כתבותיו וידיעותיו פורסמו ללא חתימה ובשכתוב עמוק, ושכרו היה חצי גרוש לשורה.
מדצמבר אותה שנה הושמטה מהלוגו המלה "חדשות", ונותר שמו "הארץ". את האותיות צייר זאב ז'בוטינסקי והן הופיעו בראש העיתון עד שהוחלפו ביוזמת המו"ל שוקן, בלוגו של מעצבת האותיות פרנצ'סקה ברוך. העיתון נדפס בכ-1,000 עד 1,500 עותקים והדפסתו ארכה עד שעה וחצי. פועל סובב בידו את גלגליה של מכונת הדפוס, גיליון אחר גיליון. כמנהג ירושלים, לא עבדו בבתי הדפוס בימי חול המועד של סוכות ופסח, והעיתון לא הופיע בהם.
עד גיליון 23 היה טורוב עורך העיתון. אחר כך קמה מועצת עורכים שהשתתפו בה במשך הזמן הד"ר יוסף לוריא, המשורר יעקב פיכמן, אברהם לודויפול, הד"ר שמואל פרלמן, זאב ז'בוטינסקי, מרדכי בן הלל הכהן, משה סמילנסקי, ליב יפה והד"ר יוסף קלוזנר. גולדברג המשיך לנהל את ענייני "הארץ" עד קיץ 1922. העיתון נאבק על קיומו ונסגר בתחילת נובמבר אותה שנה. חברת "הארץ" פשטה את הרגל ומסרה את העיתון לידי קואופרטיב של העובדים שחידש את הופעתו כעבור תשעה ימים, הפעם בעריכת משה גליקסון.
אבן פינה ברחוב מזא"ה
המערכת עברה מירושלים לתל אביב, השתכנה ברחוב מונטיפיורי, ושם החל "הארץ" להופיע ב-1 בינואר 1923. בין המתגייסים להצלתו היו אחד העם, המילונאי יהודה גור והמו"ל הקודם, י"ל גולדברג. עד אז השקיע גולדברג ב"הארץ" 4,000 לירות מצריות - הון עתק.
פרידה מבית הארץ הישן במזא"ה 56
ב-4 במארס 1925 הונחה אבן הפינה לבית "הארץ" ברחוב מזא"ה 56 בתל אביב, שם פעל במשך 41 שנה, משנת 1932, עד שעבר בספטמבר 1973 למשכנו ברחוב זלמן שוקן 21, המשמשו כיום.
מאבקו היום יומי של "הארץ" על קיומו לא פסק עד שנת 1935 כשקנה אותו שלמה זלמן שוקן מידי דוד כהן, בעליו משלהי שנות ה-20. יומיים לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, ב-16 במאי 1948, הפציצו מטוסי חיל האוויר המצרי את בית העיתון ברחוב מזא"ה: חמישה פועלי דפוס נהרגו, חלק מהבניין נהרס, חלקים אחרים נפגעו קשות ומחסן הנייר נשרף כליל; למחרת הופיע העיתון כסדרו.
עד שנת 1929 הופיע העיתון אחר הצהריים כ"עיתון ערב", מאחר שהטלגרמות של סוכנות הידיעות רויטר הגיעו מקהיר לארץ ישראל ברכבת רק ב-12 בצהריים, באיחור של יומיים. רק משלהי 1929 הגיעו דיווחי רויטר במישרין לארץ, והוקדמה שעת ההופעה. ה"מאורעות" של אותה שנה גרמו הוצאה של מהדורת ערב מיוחדת, "'הארץ' של ערבית". משנת 1933 עם עליית היטלר לשלטון ועם פתיחת משפט ארלוזורוב, יצא "הארץ" במהדורה שנייה, שהביאה עדכונים בעמוד הראשון. בין 1938 ל-1942 הוציא "הארץ" עיתון ערב ושמו "השעה" וב-1949-1948 ראה אור עיתון הערב של "הארץ", "יום-יום"; בין 1941 ל-1954 הופיע לקראת ראש השנה "לוח הארץ" - שנתון בהשתתפות מיטב הסופרים וההוגים בארץ.
חוברות "הארץ שלנו" בדרכן אל המנויים הצעירים. צילום: יצחק פריידין
בשנת 1951 נוסד השבועון לילדים "הארץ שלנו", שהתקיים עד מיזוגו ב-1985 עם "דבר לילדים" ו"משמר לילדים" ל"כולנו". משנת 1963 מצורף לעיתון מוסף שבועי ביום שישי; מ-1993 מצורף אליו ביום ד' המוסף "ספרים"; מ-1996 מצורף ביום א' מוסף "נדל"ן"; משנת 1997 צורף בימי ג' מוסף "קפטן אינטרנט", שהצטמצם באמצע שנת 2002 למדור שבועי בתוך "גלריה". בשנת 1979 הקים "הארץ" שבועון מקומי עצמאי בירושלים, "כל העיר", וב-1980 הוקם עיתון דומה בתל אביב, "העיר". בעקבות שני אלה קמה רשת שמאוגדים בה היום 18 שבועונים מקומיים. בשנת 1984 הקימה הוצאת עיתון הארץ את העיתון היומי "חדשות" כעיתון צבעוני בפורמט טבלואיד, שנמכר בקיוסקים. למרות חידושיו, לא נקלט העיתון היטב בציבור והפסדיו הגדולים הביאו לסגירתו כעבור עשר שנות הופעה.
אופיו הליברלי של "הארץ"
משה גליקסון הביא עמו מרוסיה ומגרמניה מסורת ליברלית-דמוקרטית, תרבות רחבה והשקפת עולם מתונה. 14 שנה ערך את העיתון ביד רמה ועשהו כלי מבטא לדעות השונות שבמרכז הציוני, עיתון אחראי המגויס למפעל התחייה הלאומית. אחרי תקופה קצרה שערך את העיתון ישעיהו קלינוב, עברה העריכה ב-1939 לידי גרשום שוקן.
גרשום שוקן ודוד בן גוריון (מאחור: הרב הצבאי הראשי לשעבר, שלמה גורן). ינואר 1972. צילום: דניאל רוזנבלום, סטארפוט
שוקן העלה את העיתון על פסים מקצועיים ומודרניים, הפריד בין ידיעה לדעה, התרכז בהבאת מידע רב ככל האפשר וטיפוח את הפרשנות והתגובה הפובליציסטית. מזמן לזמן יצא העיתון למאבקים ציבוריים: כך היה בראשיתו, עת נשא ברמה את דגל העברית בימי מלחמת השפות, נקט אוריינטציה פרו-בריטית, תמך במאבקו של היישוב המאורגן והתנגד לפעילות המחתרות הפורשות. עם קום המדינה ניהל קו מערכתי ליברלי; התנגד להסתדרות הכללית, קרא להפרטת המשק, להפרדת הדת מהמדינה, נאבק למען זכויות האזרח, חופש הביטוי וחופש העיתונות. לאחר מלחמת ששת הימים צידד בנסיגה מהשטחים, ונקט קו יוני בענייני ביטחון וחוץ.
בגיליון העשרת-אלפים של העיתון, שהופיע ב-6.7.1952, נכתב: "'הארץ' משתדל לשקף מעל דפיו את מאורעות הזמן בארץ ובחוץ לארץ, במדינת ישראל, בתפוצות הגולה וכן במדיניות הבינלאומית. הוא משתדל לתאר את המאורעות ולתת ביטוי לדעות ולהשקפות הנוצרות בקשר למאורעות אלה. מתוך רצון זה נובעת אחת מסגולותיו, שאין הוא קושר עצמו למפלגה כלשהי... סגולה זו של עיתון המוקדש קודם כל למתן אינפורמציה ככל האפשר רחבה ורב-גונית, היא היא המסבירה מדוע 'הארץ' מחזיק את עמודיו פתוחים כאכסניה אף לדעות שהמאמר הראשי מתנגד להן לעתים במפורש. התכלית האינפורמטיווית מעולם לא נטלה ולא נוטלת מאת 'הארץ' את כושר הבעת דעה מובהקת משלו בכל העניינים השנויים במחלוקת הוויכוח הציבורי. איחוד זה של הגשת ידיעות במלוא היקפן, של מתן במה לכל מי שמבקש להביע דעה הראויה להישמע, וקביעת עמדה ברורה של המערכת עצמה - הוא הוא המוסיף להקנות לעיתון את אופיו הליבראלי".
ישיבת מערכת העיתון "הארץ", פברואר 1971. המשתתפים מימין לשמאל: גרשום שוקן, יאיר קוטלר, עמוס אילון, אברהם שוויצר, אליהו סלפטר, גרישה פייגין (אורח), אמנון רובינשטיין. צילום: יעקב אגור
גרשום שוקן שימש כעורכו הראשי של העיתון במשך 51 שנה עד מותו ב-1990. אחריו בא העורך חנוך מרמרי שהוחלף על ידי דיוויד לנדאו ב-2004. בשנת 2008 הודיעה הנהלת העיתון על כניסתו של דב אלפון לתפקיד העורך. באוגוסט 2011 החליף אלוף בן את אלפון בתפקיד העורך הראשי.
"הארץ" ומהפיכת האינטרנט
ב-1995 החלו תכני העיתון להתפרסם גם בגרסה מקוונת. ראשית הופיעו התכנים במסגרת אתר IOL – Israel OnLine. ב-2001 הושק אתר האינטרנט של העיתון, haaretz.co.il, ששימש כפלטפורמה נוספת לתכני העיתון המודפס וכיחידת חדשות עצמאית המתעדכנת לאורך כל שעות היום. כתבי העיתון – על חלקיו השונים - עובדים בשיתוף פעולה עם האתר ומעדכנים את צוות העורכים, שמוכשר לתת מענה מהיר ואיכותי לאירועים המתפתחים של היום.
בשנת 2008 עבר האתר עיצוב מחדש שבמסגרתו הוסרה המהדורה המודפסת שעד אז היתה מוצגת במלואה באתר. יחד עם זאת, גם כיום אתר הארץ מתבסס על תכני העיתון שמופיעים במדורים השונים המרכיבים אותו. ב-2011 הושק אתר "הארץ" החדש, תוך שימת דגש לא רק על חווית המשתמש, אלא גם על חשיבותם של התכנים הייחודיים לעיתון דוגמאת מוסף גלריה, מוספי סוף השבוע, מוסף ספרים וקפטן אינטרנט.
לאור צמיחתם המהירה של שוק הסמארטפונים ושוק הטאבלטים, הושקה ב-2010 אפליקציית "הארץ" למכשירי אייפון, המגישה למשתמשים בה את החדשות הבולטות תוך שימת דגש על ממשק ידידותי , מהיר ונוח. ב-2011 הושקה אפליקצייה דומה גם למכשירי טלפון מבוסס מערכת ההפעלה אנדרואיד ובהמשך תושק גם אפליקצייה עבור מכשירי בלאקברי.
במארס 2013, היה הארץ לכלי התקשורת הראשון בישראל שאימץ מדיניות של מנויים דיגיטליים בתשלום. גולשים שמעוניינים בגישה לכל תכני הארץ התבקשו לרכוש מנוי דיגיטלי. גולשים מזדמנים יכולים להירשם לאתר כדי לקרוא עשר כתבות ומאמרים בחודש. המו"ל, עמוס שוקן, הסביר כי "העסקה של רכישת מנוי אינה רק התקשרות מסחרית. זו גם השקעה חשובה בעתידה של עיתונות איכותית בישראל". המהלך המהפכני בשוק התקשורת הישראלי לווה בקמפיין פרסומי וזכה לסיקור תקשורתי נרחב. כחודשיים לאחר השקת המנויים הדיגיטליים זיכה המהלך את הארץ בפרס "ההשקה המנצחת" מטעם איגוד השיווק הישראלי.
כיום חטיבת האינטרנט של קבוצת "הארץ" כוללת, פרט לאתר "הארץ", גם את אתר TheMarker, אתר עכבר העיר אונליין והרשת החברתית TheMarker Café.