הוא חלל תצוגה של אוסף אמנות "הארץ". האוסף הקיים זה יותר מ-20 שנה, מתמקד באמנות ישראלית בת זמננו בלבד וכולל ברובו ציור אך גם צילום, פיסול, עבודות מיצב ווידיאו. באוסף מיוצגת האמנות הישראלית על כל זרמיה וגווניה, ויש בו יצירות מאת עשרות אמנים מארבעת העשורים האחרונים, החל בשנות ה- 70 ועד היום. בעבודות השמורות בו משתקפות כל הסוגיות המרכזיות שבהן עסקה ועוסקת האמנות הישראלית במשך השנים - שאלות של זהות חברתית, לאומית, מעמדית ומגדרית; שאלת יחסי מרכז-פריפריה ולוקאליות-אוניברסליות; שאלות רפלקסיביות ביחס למעמד היצירה, לכוחו של הדימוי ולתפקידה של האמנות; שאלות פורמליסטיות הנוגעות לסגנון, לצורה, למדיום וליחסי אמנות-מציאות ועוד. יחד עם זאת, אפשר לאפיין את האוסף ביחס לשני צירים מרכזיים של "כאן ועכשיו" – ההתמקדות באמנות ישראלית בלבד נובעת מתוך מעורבות עמוקה במתרחש בארץ ולכן מתגלה באוסף עניין מיוחד באמנות ביקורתית, פוליטית-חברתית; ואילו ההתמקדות באמנות בת זמננו קשורה לסקרנות ביחס להתגבשותן של מגמות עכשוויות באמנות, ומכאן העניין ביצירות מקוריות המביאות לידי ביטוי את המגמות הללו. בחלל מוצגות תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד של יצירות מתוך האוסף או כאלה הקשורות ונובעות מפעילותו לאורך השנים.
אמנים משתתפים: ענת אביב , אניסה אשקר, דוראר בכרי, אבנר בן-גל, גיורא ברגל, יונתן גולד, תמר גטר, ניר הוד, מיכל היימן, פבל וולברג, ראפת חאטב, מיכאל חלאק, פהד חלבי, ניר כפרי, פמלה לוי, לירון לופו, עידו מיכאלי, אוהד מרומי, עדי נס, עבד עאבדי, מחמוד קייס, מיקי קרצמן, דוד ריב, ליאור שביל.
אוצרת: אפרת לבני
שמה של תערוכה זו שאול משמו של ציור מאת תמר גטר, שהוא חלק מסדרת הטירונים שצוירה בין השנים 1991-1989. הסדרה מבוססת על תצלומי טירונים, שפורטרטים שלהם משולבים בציורים. גטר מחברת בסדרה זו את הדיוקן, נושא עתיק יומין בהיסטוריה של הדימוי, עם שאלות חברתיות, ומתמקדת בפרובלמטיקה של מיתוס החייל בתרבות הישראלית באמצעות המתח המובנה בדיוקן: בין כוחו לייצג את האנושי, האוניברסלי או החד-פעמי ובין היותו נתון תמיד בתוך מסגרת אידיאולוגית תלוית נקודת מבט ובעלת הקשרים תרבותיים ופוליטיים. סדרת הטירונים היא נקודת המוצא לתערוכה זו, המבקשת להמשיך את החקירה של גטר דרך התבוננות במבחר יצירות באמנות ישראלית שהמשותף להן הוא השימוש בפורטרט כאמצעי ביקורתי.
הדיוקן היה מאז ומתמיד נושא מרכזי באמנות, אך גם נוכח ובעל תפקיד במציאות החברתית היום-יומית. במובן זה, הוא מעין חוליה מקשרת בין עולמות ותחומים הנתפשים כנפרדים: של פולחן או חולין; של הנצחה או סטנדרטיזציה; של האדרה או ביורוקרטיה; של היותו תיעודי או מבוים, אמצעי לזיהוי או לפיתוי, הומאני או דכאני. המוסכמה של הדיוקן - גם כשהיא שונה ומשתנה בהתאם להקשר, למקום ולזמן - משמשת כאמצעי להבניה, לטשטוש ולמחיקה, לעתים לצורך יצירת זהות ולעתים לצורך הבדלה, וככזו הינה מושא לחקירה.
הקריאה הפוליטית של הפורטרט מוכיחה את מה שתמיד מפתיע לגלות מחדש - כי מתחת למה שמופיע כטבעי, כהכרחי וכמובן מאליו פועלים כוחות סותרים ומתנגשים האחראים להופעתו ככזה, וכי לאמנות יש הסגולה להראות זאת. אמנות הפורטרט בגדולתה חושפת את הפנים כזירת קרב ואת הדיוקן כאמצעי למאבק בשדות חברתיים-תרבותיים מסוכסכים. הפורטרט במיטבו אינו רק ייצוג פרטיקולרי וייחודי של אדם מסוים בעולם, וגם אינו מייצג גנרי של שלל הגדרות ועמדות, לעתים סותרות, המתקיימות זו לצד זו – עריץ או נתין, מדכא או מדוכא, מכובד או בזוי, תמים או חשוד, גיבור או קורבן. במיטבו, הפורטרט ממיר לנגד עינינו את פרדיגמת ה"או-או" בזו של ה"גם-וגם", ועוד יותר מכך - בזו של ה"גם-וגם לא", כלומר - הוא חותר תחת הפונקציה הייצוגית שלו עד שכל ההגדרות והפוזיציות חומקות מתפישתנו ומכריחות אותנו לחשוב מחדש את מה שלכאורה כבר ידענו.
רח' שוקן 18, תל-אביב, טל': 03-5121732
שעות פתיחה: ימי שישי ושבת 10:00-14:00 או בתיאום מראש 03-512173
is an art space of Haaretz collection. The collection, now more than 20 years old, is devoted exclusively to contemporary Israeli art. Consisting largely of paintings, the collection also contains photography, sculpture, installations and video art. It represents Israeli art in all its streams and varieties, created by dozens of artists in the past four decades, beginning in the 1970s. All the major themes dealt with by Israeli art in this period are reflected in the collection: social identity, nationhood, class and gender; center-periphery and local-universal interrelations; reflexive issues regarding the status of artworks, the power of the image and the role of art; formalistic questions concerning style, form, medium and art-reality relations; and more. At the same time, the collection can be characterized in terms of two central axes of “here and now”: First, the exclusive focus on Israeli art stems from a deep involvement in the events that unfold in this place, and thus the collection displays a particular interest in critical art of a political-social character; and second, the decision to collect contemporary art springs from curiosity about the emergence of present-day trends, leading to an interest in original works that manifest those trends.
Artists: Abed Abdi, Anisa Ashkar, Anat Aviv, Durar Bacri, Avner Ben-Gal, Giyora Bergel, Tamar Getter, Yonatan Gold, Fahed Halabi, Nir Kafri, Michael Halak, Raafat Hattab, Michal Heiman, Nir Hod, Mahmod Kais, Miki Kratsman, Pamela Levy, Liron Lupu, Ohad Meromi, Ido Michaeli, Adi Nes, David Reeb, Lior Shvil, Pavel Wolberg
Curator: Efrat Livny
The title of this exhibition is borrowed from a painting by Tamar Getter, from her Recruits Series (1989-1991). The series is based on photographs of new army recruits, whose portraits are integrated into the paintings. In these works, Getter links the portrait – an ancient subject in the history of the visual image – to socially relevant issues. Her focus is on the problematic nature of the myth of the soldier in Israeli culture, through the prism of the tension inherent in portraiture: between its power to represent the human, the universal or the singular, and the fact that it is always confined to an ideological framework that is dependent on point-of-view and rife with cultural and political contexts. The Recruits Series is the point of departure for this exhibition – it seeks to continue Getter’s exploration by looking at a selection of works from Israeli art whose common ground is the use of the portrait as a critical agency.
The portrait has always been a central theme in art, but it is also present and plays a role in everyday social reality. In this sense, it functions as a connecting link between worlds and realms that are perceived as separate: ritualistic or commonplace; perpetuation or standardization; glorification or bureaucratization; documentary or staged; means of identification or seduction; humanistic or oppressive. The convention of the portrait, even when it is different and changes according to context, place and time, serves as a means for constructing, blurring and erasing – in some cases in order to create an identity, in others as a way to differentiate – and, as such, it is an object for investigation.
A political reading of portraits demonstrates what is always surprising to rediscover: that beneath the apparently natural, necessary and self-evident, contradictory, colliding forces are at work that are responsible for this appearance, and that art has the capability to show this. At its best, the art of the portrait reveals the face to be an arena of battle, and the portrait a mode of struggle in conflicted social-cultural fields. At its best, the portrait is not only a particular, distinctive representation of a specific individual in the world, nor a generic mirror of a panoply of categorizations and approaches – in some cases mutually contradictory – that exist in uneasy cohabitation: dictator or subject; oppressor or oppressed; distinguished or despised; innocent or suspect; hero or victim. At its best, the portrait converts before our eyes the “either-or” paradigm into that of the “both-and,” and even more: that of “both and not-both.” In other words, it subverts its representative function to the point where all categorizing and positioning elude our grasp and we are forced to rethink what we ostensibly already knew.
