הוא לא היה אמור להיות בתפקיד הזה. הוא לא היה הבן הנבחר, הבן-יקיר-לי שיגשים את חזון הוריו – ובמיוחד של אביו. התפקיד הזה היה שמור לבן הבכור, הנסיך, יורש העצר.
אבל הבכור נהרג ושינה את מסלול חייו של אחיו הצעיר יותר, האח שחלם בכלל על קריירה אחרת, שאהב נשים ואהב לחיות ואהב לטייל. זה שפחות ציפו ממנו, שלא עמדה על כתפיו מורשת שלמה של מסורת משפחתית יוקדת. הבכור נהרג, ואחיו הצעיר ידע שתפקידו עתה הוא להגשים את חזון האב. שתפקידו לוודא, שהירושה שקיבל בחסד ולא בזכות, תעניק לאביו גאווה.
רק ארבע שנים מפרידות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לארנון מוזס, מו״ל ״ידיעות אחרונות״. זה כלום במונחים של דור – הם שייכים, במידה רבה, לאותו עידן, אותו הזמן, אבל גדלו בנסיבות כל כך שונות, שהגיוני לחשוב שהם באמת שונים האחד מהשני.
אחרי הכל, מוזס שירת כמדריך נוער בצה״ל, השלים תואר ראשון בארץ אבל נשר במהלך לימודי התואר השני בבוסטון, ואילו נתניהו היה סרן בסיירת מטכ״ל ותלמיד מצטיין שהשלים גם תואר ראשון באדריכלות, גם תואר שני במינהל עסקים ב-MIT, וגם, בשביל הכיף, למד מדעי המדינה בהרווארד.
הראשון אוהב ספורט, רק ספורט – בצעירותו היה כדורסלן מצטיין; השני איש ספר (לפעמים אותו ספר). הראשון העריץ את הנסיכה דיאנה, השני את צ׳רצ׳יל. אין להם שום דבר משותף, לכאורה.
ובכל זאת, לשניהם יש מסלול חיים דומה להפליא. במקום שבו בנימין נתניהו הצעיר נטש הכל כדי לקבל עליו את נציגות המשפחה לאחר מות יוני, כך גם ארנון מוזס מצא עצמו כיורש לאימפריית ״ידיעות אחרונות״, אחרי שאחיו הבכור גלעד נהרג בתאונת דרכים. שניהם היו יכולים, לו האמינו בפסיכולוגיה ובטיפול פסיכולוגי, לבלות שעות יחדיו בהחלפת חוויות מהצל הגדול שמלווה אותם בדמות אביהם – בנציון מחד ונח מאידך.
האמונה העמוקה, האמיתית, היוקדת כי יש להם תפקיד היסטורי, כי מונחת עליהם התקווה לקיום תפקיד זה, כי זכו מן ההפקר בכבוד הזה, האמונה הזו זהה לחלוטין אצל שני הגברים הללו, השולטים בישראל ביד רמה כשלושה עשורים – נתניהו מאז נכנס לחיים הפוליטיים, ומוזס מאז ביצר סופית את אחיזתו ב״ידיעות אחרונות״.
בפוטנציאל, החיבור בין השניים יכול היה להוות בסיס לברית בלתי ניתנת לערעור. בפוטנציאל, הם היו יכולים לחבור ולגנוב את המדינה.
המזל של ישראל הוא שלא עשו זאת – וכשכבר ניסו, אחד מהם היה טיפש דיו להקליט את השיחות.
דין אמסלם כדין ליבנה
ארנון מוזס הוא חיה פצועה בשנתיים האחרונות. אימפריית ״ידיעות אחרונות״ כבר לא חזקה כלכלית כשם שהיתה בעבר, העיתון היומי אינו הנפוץ (וספק אם המשפיע) במדינה, הוא עצמו עומד בפני כתב אישום בכפוף לשימוע בפרשת תיק 2000, ולפחות שתי מערכות הבחירות שהתקיימו בחמש השנים האחרונות הוכיחו שאין בכוחו להמליך או להפיל ראשי ממשלה, כפי שטענו עליו בעבר.
והנה נקודת דמיון נוספת בינו לבין נתניהו: למרות שהם עומדים על סף כתב אישום, למרות שמעולם לא היו כה פגיעים וקרובים להדחה מעמדתם בראש האימפריה שבנו כמו עתה – למרות נקודות התורפה הגלויות כל כך במעמדם, עדיין כל הכפופים להם לא מעיזים לצאת נגדם. דין יו״ר הקואליציה דוד אמסלם כנטע ליבנה, עורך ״ידיעות אחרונות״; דין מיקי זוהר כאחרון העורכים בבניין הקבוצה בראשון לציון.
במקרה של נתניהו, המציאות הפוליטית שבה חלק גדול מהעם נותן לו תמיכה בלתי מעורערת, לא מאפשרת למתנגדיו לקום ולצאת נגדו. במקרה של מוזס, המציאות התעסוקתית שבה אין לעיתונאים לאן ללכת והיכן לקבל משכורת הוגנת, מאפשרת לרבים לכבס את המציאות, לרבע את המעגל, להעלים עין, להתגונן, ולהישאר במקומם.
התוצאה היא ניצחון מובהק של ברית נתניהו-מוזס – ברית שלכאורה לא הבשילה מעולם, אבל בפועל מתקיימת כאן ועכשיו. אין כאן שוחד; נתניהו לא נתן ומוזס לא לקח. שניהם נתקעו עם המציאות המשפטית שיצרו במו ידם. ובכל זאת, ההתערבות הצליחה והספינה הכבדה שינתה את מסלולה.
משחק של מספרים
הכותרת הראשית ב״ידיעות אחרונות״ הבוקר, למחרת הפגנת האופוזיציה ברחבת מוזיאון תל אביב, שאגה: ״נתניהו במאמץ להשיג פשרה״. ידיעה פוליטית, על המשבר-לא-משבר במשא ומתן הקואליציוני להרכבת ממשלת נתניהו החמישית. עמוק בכותרות המשנה, בשורת אגב, נכתב: ״כ-15 אלף איש אמש בהפגנת האופוזיציה בת״א ׳להצלת הדמוקרטיה׳״.
רגע, למה 15 אלף? למה לא, נגיד, 50 אלף?
הפגנות זה לא פעם משחק של מספרים, ובהעדר יכולת לקבוע עובדתית כמה אנשים השתתפו בהפגנה או עצרת כזו או אחרת, המספר שנזרק הוא פונקציה של עמדה פוליטית או אידאולוגית.
מארגני ההפגנה ומשתתפיה, אלו המאמינים שחוק החסינות ופסקת ההתגברות שנועדו לשרת את נתניהו ולמנוע את העמדתו לדין, אלו דיברו על סביב (ואף מעל) 100 אלף משתתפים בהפגנה אמש. מאידך, תומכי נתניהו מימין – המבקשים להקטין את האפקט האפשרי של ההפגנה, לנפנף את משתתפיה כקומץ חסר חשיבות שאינו מקבל את דין הבוחר, מדברים על כעשרת אלפים משתתפים. לזכותו של ״ישראל היום״, עיתון הבית של נתניהו, יאמר שהוא פשוט נמנע מלנקוב בכל מספר, קטן או גדול.
המפיק ההוליוודי הוותיק רוברט אוונס הטביע את האימרה המפורסמת: ״לכל סיפור יש שלושה צדדים: שלי, שלך, והאמת״. זה היה במאה הקודמת. במאה הנוכחית, אין אמת. ומאחר שמשטרת ישראל, למודת הספינים הפוליטיים שנעשים על גבה אחרי כל הפגנה, מסרבת לתת אומדן רשמי למספר המשתתפים אמש בהפגנה, אין משמעות למספר המדויק – 100 אלף או 15 אלף.
השאלה אינה, אם כן, מי צודק. השאלה היא ממתי הפך ״ידיעות אחרונות״ לנציג המחנה השני, זה שלקח על עצמו להגן על נתניהו ושלטונו בכל מצב ובכל מחיר.
״בשנה האחרונה חל שינוי בולט ביחס של ׳ידיעות אחרונות׳ לראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה״, חשפו אתמול עורכי ״העין השביעית״ בפייסבוק. ״יותר ויותר תצלומים של השניים, ובעיקר שלה, מופיעים בעיתון. חלק ניכר מהם בהקשרים חיוביים״.
״האינטרס בהרגעת הרוחות הדדי״, הם מסבירים. ״מעל נתניהו, כמו גם מעל העורך האחראי של העיתון, ארנון (נוני) מוזס, מרחף איום ממשי של כתב אישום ב׳תיק 2000׳. הרדמה כללית היא שם המשחק.
״ההרדמה בחזית נתניהו-מוזס נמשכת גם בגיליון סוף השבוע. מעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" בולטת בהיעדרה ידיעה שמזכירה כי הערב יקיימו מפלגות האופוזיציה, ובראשן כחול-לבן, הפגנת מחאה נגד הליכי החקיקה שמקדם נתניהו במטרה לשמר את שלטונו גם במקרה שיוגש נגדו כתב אישום באשמת שוחד״.
הצניעו את קיומה של ההפגנה, והמעיטו במספר המפגינים. עקביות היא שם המשחק.
ההיסטוריה חוזרת
העיתונות בישראל היא הילד כאפות של בעלי שררה בשלושה העשורים האחרונים. דרך עידן עפר נמרודי בפרשת האזנות הסתר באמצע שנות ה-90, עבור בשירות עורכי ״ידיעות אחרונות״, בכללם משה ורדי ורפי גינת, את האינטרסים של משפחת מוזס ומקורביהם, וכמובן תקופת נוחי דנקנר וקבוצת איי.די.בי בשליטת ״מעריב״, בתחילת העשור הנוכחי.
חקירות נתניהו – פרשות 1000, 2000 ו-4000 – מלמדות שאין גבול ואין סוף לדרישות הבעלים, ורק מעטים העיתונאים שיעיזו בזמן אמת לצאת נגדם. אם זה ניסיונות התערבות בוטים בערוץ 10, אם זה דברי מוזס לנתניהו, מהם עולה כי עורכיו יעשו מה שיבקש, אם זה הנחיות בעלי בזק, שאול אלוביץ, היישר אל מנכ״ל אתר וואלה! אילן ישועה – בכל המקרים, עיתונאים בדרגים בכירים ומטה מוצאים את עצמם באש הצולבת ובוחרים להתכופף. ורק כשכוחות הרשע העליונים מוזזים הצידה, לרוב לכיוון תא המעצר – כמו נמרודי, כמו דנקנר, כמו אלוביץ׳ ואולי בעתיד גם מוזס – הם מתייצבים מול המצלמות באומץ ומכים על חטא.
אחרי שמעריב של דנקנר, למשל, קרס לתפארת, פרסם עמיתי אבנר הופשטיין כתבת תחקיר ב״מבט שני״, רצועת הדוקו של הערוץ הראשון ז״ל. בסרט, ״הון, שלטון וקריסת עיתון״, הופיעו עיתונאים בכירים שעבדו תחת דנקנר באותה תקופה וחשפו את הזוועות העיתונאיות שהתרחשו שם.
והנה ההיסטוריה חוזרת: חלק לא מבוטל בסרט הוקדש לדיכוי המחאה החברתית שפרצה ב-2011 על ידי מעריב. כשפרצה המחאה, העיתון – כמו כל כלי התקשורת – אימץ אותה בהתלהבות. לא משנה מה האידאולוגיה שלך, מחאת האוהלים היתה סיפור סקסי שנפל על העיתונות בשיאו של קיץ משעמם למדי. פתאום היה על מה לכתוב.
אבל כשהמחאה החברתית החלה לסמן כמטרה את הטייקונים במשק, ובראשם דנקנר עצמו, רוח המפקד במעריב שינתה כיוון בבת אחת – והעיתון החל לצאת נגד המחאה ומארגניה.
״הרגשתי שטורים מסוימים מכיוון אידאולוגי מסוים מקבלים פתאום יותר תשומת לב״, סיפר בסרט יואב ריבק, מי שהיה ראש מערכת החדשות במעריב בתקופת דנקנר. על כך שפוטרו בתקופתו כתבים בעלי אופי חברתי, הוסיף ריבק: ״ההגנה עליהם היתה כרוכה ביותר ויותר מאמץ, זה הגיע למצב שבו אתה צריך לבחור את הקרבות שלך, וכשאתה צריך לבחור את הקרבות שלך, אתה צריך לוותר על חלקם״.
בסיכום, ריבק הוסיף: ״מעריב היה חלק מקבוצת איי.די.בי, כמו שאומרת השורה הזו במדור עסקים. וזו לא אמירה שהיא אמירה עיתונאית, זו אמירה שהיא אמירה עסקית. וכולנו פעלנו לפי זה. כלומר, לא מתוך איזושהי חדווה ולא עשינו את זה בהתנדבות, עשינו את זה כי זה מה שחונכנו לעשות באותה תקופה״.
ריבק הוא היום ראש מערכת החדשות בעיתון ״ידיעות אחרונות״.
יום אחד אולי יעשו סרט על הנעשה ב״ידיעות אחרונות״ בחודשים האחרונים של שלטון מוזס. יהיה מעניין לשמוע את הראיון של ריבק גם שם, מסביר למה פתאום שרה נתניהו זוכה לתמונות מחמיאות ובהפגנת האופוזיציה אמש היו רק 15 אלף איש. עקביות, אחרי הכל, היא שם המשחק.
תגובות
אלו השאלות ששלחנו אל נטע ליבנה, עורך ידיעות אחרונות:
- ידיעות אחרונות מפרסם היום בעיתונו כי כ-15 אלף מפגינים נכחו בהפגנה אמש, ברחבת מוזיאון תל אביב. מניין לידיעות אחרונות המספר הזה?
- בהתחשב בכך שהמספר הנ״ל נמוך באופן קיצוני לעומת הערכות שונות, ובכלל זה הערכות של אנשי מקצוע, האם היתה הנחייה או החלטה במערכת ידיעות אחרונות להמעיט בערך הארוע הנ״ל?
- בגליון יום שישי של ידיעות אחרונות, לא דווח דבר על קיומה של ההפגנה במוצאי שבת. מדוע?
- האם ארנון מוזס, מו״ל העיתון, היה מעורב בכל דרך שהיא בהחלטות כיצד לסקר את הפגנת האופוזיציה?
- האם ישנן הנחיות בידיעות אחרונות כיצד לסקר את מאבק האופוזיציה נגד האפשרות לחוק חסינות ופסקה התגברות מורחבת, העלולים לאפשר לבנימין נתניהו שלא לעמוד לדין (בכפוף לשימוע)?
- האם ארנון מוזס, במישרין או בעקיפין, מעורב בכל דרך שהיא בהחלטות המערכת, או העביר הנחיות למערכת, כיצד לסקר את נתניהו, מאבקו המשפטי, וכן את בני משפחתו של נתניהו – במיוחד בתקופה זו, שבה גם נגד מוזס עצמו ישנה המלצה להעמידו לדין (בכפוף לשימוע)?
מ"ידיעות אחרונות" לא נמסרה תגובה לשאלות אלו.
בנוסף, ביקשנו תגובה ממו״ל ידיעות אחרונות ארנון מוזס – שלא השיב לפנייתנו – ומראש מערכת החדשות יואב ריבק, אשר בחר שלא להגיב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם