שיטת פישמן: העוקץ, ה"ספגטי" - ותיבת הפנדורה שהבנקים מאוד לא רוצים לפתוח

התחקירנים מתוכנית הטלוויזיה "עובדה" של אילנה דיין וערוץ 2, שביקשו לפני כמה שבועות להתייעץ על פרשת אליעזר פישמן, התקשו להבין: "תגיד, אם פישמן הפסיד 600 מיליון על הלירה הטורקית, כמה כסף הוא היה צריך להביא מהבית כדי לעשות את ההימור?"

"טייקונים לא מביאים כסף מהבית, הם רק לוקחים כסף הביתה", ניסיתי להסביר לתחקירנים, שלא היו מרוצים מהתשובה. "הבנקים הרי לא יכולים לתת לו לעשות מה שהוא רוצה, בלי כסף", הם התעקשו.

"הם יכולים, וזה בדיוק מה שהם עושים", ניסיתי בכל זאת להסביר. "לפישמן, כמו לאנשי עסקים גדולים אחרים, יש עשרות ומאות חברות שקשורות אחת בשנייה ב'ספגטי' של פירמידות ובעלויות צולבות. זהו מבנה שעיקר תפקידו לבלבל את הנושים ולמנוע אפשרות לקבוע מה שווה כמה. כך הם מקשים על מכירת נכסים, וכך פישמן יכול לקחת אשראי להימור שבו הוא מפסיד מיליארדי שקלים בלי לשים גרוש נוסף. הכל ממילא משועבד לבנקים מלכתחילה".

"והבנקים מסכימים לזה?" שאל אחד התחקירנים בתדהמה. "בטח, אין להם ברירה", השבתי. "אם הם יעצרו את האשראי ואת ההימורים, או שידיחו את בני המשפחה מניהול החברות, כל הפירמידה תקרוס, ואז הבנק ירשום בבת אחת הפסד עצום, וגם ראשי הבנקים יצטרכו להתפטר. עדיף להם לגלגל את החוב בשקט קדימה לאינסוף ולצאת לפנסיה — כך זו תהיה הבעיה של מנהלים אחרים. וכך הלאה וכך הלאה הרבה מאוד שנים. כתבנו כבר לפני שנים שפישמן בבעיות כלכליות — אבל אף בנק לא אישר ולא הודה בזה".

למעט חצי משפט על הבנקים, אף אחד מההסברים המפורטים שלי על המבנה הפיננסי של קבוצת פישמן לא נכנס לתוכנית. אולי הם חשבו שהגזמתי.

"דו"ח מספר 1" של המנהל המיוחד לנכסי פישמן, שפורסם היום (ב') על ידי עו"ד יוסי בנקל, ערוך בדרך קלה לעיכול — והחומר והחשיפות שבו חייבים לפתוח את כל מהדורות החדשות במדינה. הנה הסיבות:

1. פישמן מתכנן את פשיטת הרגל ועוסק בהברחת כספים נכסים זה 16 שנה.

כן, זו לא טעות סופר. כך בדיוק כותב המנהל המיוחד: "החייב ויחידי קבוצת פישמן, שמביתם בני משפחתו הקרובים, התחילו להיערך כבר לפני כ-16 שנה לכל המאוחר, לאפשרות שהחייב יפשוט את רגלו ובעקבות כך תקרוס הקבוצה כולה, ועשו כל שביכולתם כדי להעביר חלקים ניכרים מנכסיו לשליטתם הישירה והעקיפה".

קצת היסטוריה: פרשת הלירה הטורקית התרחשה ב-2006, כלומר לפני כעשר שנים. המשמעות: ללא קשר אליה, לפחות חמש שנים קודם לכן, פישמן ידע שהוא עשוי לפשוט את הרגל — וכבר התחיל לנהל את האימפריה במטרה לשים בצד נכסים לצורך יום סגריר מאוד. בכל אותה זמן הוא עבד על חיזוק המותג שלפיו "פישמן תמיד מחזיר חובות".

2. השיטה: לתת ערבויות אישיות של פישמן, ולהעביר את הכסף והנכסים לילדים.

זה כמה שנים אני משתמש בכתבותי במלה "שיטה" — של אליעזר פישמן, של נוחי דנקנר, של נוני מוזס. רבים, בעיקר במגזר העסקי, אינם אוהבים את המלה הזאת, שיש בה רמז למשהו מתוכנן.

אלא שבדו"ח מספר 1 של המנהל המיוחד, מתוארת שיטה מדויקת להעברת נכסים מ"קבוצת פישמן" העסקית לכיסיהם האישיים של ילדיו, במשך שנים ובזמן שלקבוצה אין יכולת לעמוד בהתחייבויות כלפי הנושים שלה. השיטה היא זו: לוקחים אשראי במיליארדים, קונים נכסים וחברות ומנהלים אותם, מושכים משכורות של מיליוני שקלים לשנה, מושכים דיווידנדים כשאפשר, נוסעים ונופשים מסביב לעולם במטוס פרטי — וכל הזמן מעבירים נכסים, כספים ונדל"ן לילדים.

כאן משולב מהלך שקשה לא לתאר כסוג של עוקץ: בעוד פישמן חותם לכל הבנקים על ערבויות אישיות ביד נדיבה כנגד כל עסקיו, הוא עוסק במרץ בהעברת נכסים מאותן חברות לכיסיהם או לחברות פרטיות של ילדיו, שלא חתמו על ערבויות כאלה. הנה, שוב בלשון משפטית המנהל המיוחד מסביר: "מהות החברות ופעילותן מעוררת את החשד שהלכה למעשה, החברות האלה קיבלו נכסים של החייב במטרה להרחיקם מנושיו, ונעשה בהם שימוש לשם הזרמת כספים מחברות בקבוצת פישמן שלחייב יש אחזקה ישירה ועקיפה בהן, לרווחת ילדי החייב ובני משפחותיהם, שאלמלא כן, היו הכספים האלה משמשים לפירעון התחייבויות של חברות הקבוצה לנושיהן".

במלים אחרות: למה פישמן פשט את הרגל? אחת הסיבות, גם אם היא לא היחידה ואולי לא העיקרית, היא שבמקום לשלם חובות לבנקים — הוא לקח כסף ונכסים וחילק אותם לילדים. כמה בדיוק? המנהל המיוחד מסביר שקשה לסכם מספרים, אז הוא מביא דוגמה אחת: "בעשר השנים האחרונות שבהן שלטו החייב ובני משפחתו בכלכלית ירושלים, הם משכו ממנה לעצמם דמי ניהול, משכורות ותקבולים נוספים בסך של לא פחות מ-85 מיליון שקל, ובנוסף חברות בקבוצת פישמן קיבלו ממנה דיווידנדים שהתסכמו ב-556 מיליון שקל".

3. זו פשיטת הרגל הגדולה מעולם בישראל.

נכון, כבר כתבנו את הדברים האלה על סמך הערכות והדלפות, אך הפעם עו"ד בנקל מספק להצהרה הזאת חותמת רשמית. הוא מדווח כי "הצטברו במשרדו" דרישות חוב של לפחות 4 מיליארד שקל, בעיקר של בנקים וגופים מוסדיים — ולא רק הם. זו פשיטת רגל יותר גדולה מזאת של נוחי דנקנר, של מוטי זיסר או של כל טייקון אחר. כשזוכרים שפישמן הוא האיש שעליו אמרו שהוא "תמיד מחזיר חובות", הציבור חייב להטמיע את הכלל הבא: אין אנשים שתמיד מחזירים חובות. יש אנשים שהחזירו חובות, אבל זה לא אומר בוודאות שהם יחזירו חובות גם בעתיד.

4. ההצעה שפישמן הגיש לבית המשפט להסדר חוב היתה מגוחכת.

לפישמן יש כנראה עוד נכסים רבים שאינם ידועים או משועבדים ועליהם לא הצהיר. המנהל המיוחד עוסק בהרחבה בהצעת הסדר החוב שפישמן הגיש לבית המשפט, ושלמרבה התדהמה אומצה על ידי הבנקים. הדו"ח קובע: "על בסיס הערכות ראשוניות, לא ניתן לקבוע במועד הגשת הדו"ח מהו היקף הנכסים בלתי־משועבדים של החייב, שכן קיים ספק שמה שהחייב מגדיר מלוא נכסיו הם אכן כל נכסיו". בהמשך מפרט בנקל שורה של מתנות, כספים ונכסי מקרקעין שהועברו לילדי פישמן, ומוסיף שקשה לקבוע שנכסים אלה, שהועברו במהלך השנים וגם באחרונה, אינם חלק מההון שלו.

5. פישמן אינו משתף פעולה עם בית המשפט.

למרות הוראות השופט איתן אורנשטיין, המחייבות את פישמן להמציא למנהל המיוחד את כל המסמכים שהוא דורש, פישמן כנראה מתחמק, או כך מרגיש המנהל המיוחד, שכותב בין השאר: "הח"מ נהנה משיתוף פעולה חלקי ביותר, לשון נקייה, של החייב, בני משפחתו הקרובים וחלק מעובדי הקבוצה הבכירים, שאין זה בראש מעייניהם, לשון המעטה, לסייע לח"מ למלא את התפקיד שהוטל עליו".

6. לא היה בחברות של פישמן שום ממשל תאגידי.

זה מפתיע? עכשיו כבר לא: כדי להעביר נכסים מהחברות העסקיות לכיסים הפרטיים של ילדים, אסור שיהיו ישיבות מסודרות, רישומים ופרוטוקולים — הרי זה בדיוק מה שאתה רוצה להצניע. המנהל המיוחד מפרט: לא התקיימו ישיבות דירקטוריון סדירות, לא בוצע רישום פרוטוקולים, לא נרשמו החלטות על הלוואות בין חברות הקבוצה, היתה התעלמות מניגודי אינטרסים, זכויות החתימה היו רק של שניים: אליעזר פישמן או רונית אבן. פישמן היה אפילו היחיד שחתם על אישור לעסקות השקעה ספקולטיביות במט"ח — שהוא עצמו ביצע. בלשון הדו"ח, לא היה "אפילו תחילתו של משטר תאגידי" בקבוצת פישמן.

7. איפה לעזאזל היו הבנקים?

דווקא על השאלה הזאת — ללא ספק המעניינת והחשובה ביותר בפרשת פישמן — הדו"ח של עו"ד בנקל אינו עונה. הוא אפילו אינו מתייחס אליה.

זהו לא תפקידו, וגם לא ניתנו בידיו סמכויות חקירה מתאימות, כמו לדרוש מהבנקים פרוטוקולים של ועדות אשראי שדנו בחובות של פישמן. אבל כשנציג בית המשפט מגלה שפישמן תיכנן את פשיטת הרגל הזו במשך 16 שנה, כשהוא עסק בכל אותה תקופה בעקיצת הבנקים והעברת נכסים לכיסים ולחברות בלתי־משועבדות של ילדיו, כשבחברות הפרטיות שלו לא נשמר שום ממשל תאגידי ולא נכתבו פרוטוקולים — אין ברירה אלא להעביר את ציר החקירה הציבורית מפישמן אל מערכת הבנקאות שאיפשרה, השתתפה ועודדה את השיטה.

למה אני קובע שהיא עודדה? כי עד לפני חודשיים כל הבנקים התנגדו להליך הכינוס והחקירה, התנגדו למינוי מנהל מיוחד, ביקשו לסגור את הכל "בתוך הבית", ואפילו תמכו בהסדר החוב המביך שפישמן הגיש לבית המשפט. ואולי, כפי שניסיתי ללא הצלחה להסביר לתחקירני ערוץ 2, זה לא כל כך מפתיע: כשרואים את המידע המדהים שמתחיל לצאת מחקירת חובות פישמן, אפשר לנחש מדוע מנהלי הבנקים בשני העשורים האלה מאוד לא רוצים לפתוח את תיבת הפנדורה.

תיבת פנדורה זו היא הכסף של כולנו, כפי שכותב המנהל המיוחד כבר בפתח דבריו: "ראוי להצביע על כך שנושי החייב הם, הלכה למעשה, הציבור הרחב". למה? הוא מסביר: החובות הן של חברות ציבוריות, יש לו חובות לבנקים שהם ציבוריים, יש לו חובות למס הכנסה, והוא שולט, או שלט, על אמצעי תקשורת, ובהם "ידיעות אחרונות" ו"גלובס".