[משה] דיין הוא גנרל אמיתי, כמו בספרים. בכל הזדמנות חגיגית הוא חוזר ומונה בקול את מספר הנפגעים, בהרוגים ובפצועים, שדמם נמסך בגביע "המלחמה על קיומנו". כשהוא מספר לבאי ועידת מפלגת העבודה, ב-4 באוגוסט, על ה''יבול" העצום (והפעם הוא נוקט בשיטת ההלם – הוא מונה את כל הפצועים וההרוגים מאז המלחמה), אין הוא משתמש במילות תנחומים או רגש. אותן הוא משאיר להלוויות המוניות או לתנחומי הורים שכולים. הפעם איננו אומר: לבנינו נועד תפקיד גדול – למות כגיבורים על הגנת המולדת. הפעם הוא מוסר סטטיסטיקות.
"מאז מלחמת יוני" – אומר דיין – "היו לישראל 2,200 נפגעים, מהם 400 הרוגים. באזור התעלה נהרגו 323".
הסקירה שנביא להלן נועדה להעלות את המסך על מעט מן המעט שבמעשי הדיכוי והטרור של שלטונות ישראל. פתחנו בסטטיסטיקה שהביא דיין כדי שהדיאלקטיקה של הכיבוש תהיה כל הזמן לנגד עינינו; לבל נשכח, גם כשאנו עוסקים רק באספקט אחד של הבעיה, כי המדיניות האנטי-עממית של הממשלה הציונית אינה רק אנטי-ערבית, אלא גם אנטי-יהודית ואנטי-אנושית.
גרשת, ירשת...
בסוף חודש אוגוסט סיימה קבוצת העבודה שנתמנתה מטעם הוועדה לזכויות האדם של האו"ם את עבודתה בחקר התנהגות שלטונות הכיבוש הישראליים. בדמשק גבתה הוועדה עדויות רבות מפי פליטים מרמת-הגולן. הם סיפרו על גירוש בכוח, חודשיים אחרי המלחמה, של 94% מאוכלוסיית הרמה, שהם 138,000 נפשות. בין היתר מסר את עדותו דרק קופר, עובד סעד בריטי ששהה בירדן אחרי המלחמה, במסגרת פעולות הסעד לפליטי הגדה ועזה. הוא סיפר, בין השאר:
"היה קיים לחץ ישראלי שיטתי כדי לאלץ את התושבים לנטוש את מולדתם. שיטות הלחץ הישראליות כללו פעולות הפחדה, חיפושים ללא הרף בבתים, ביום ובלילה, מניעת פרנסה מהערבים והריסת בתיהם באמתלות שונות". הוא הוסיף, ששיחותיו עם מושל הגדה, עוזי נרקיס, ועם מיכאל קומיי, שיכנעו אותו כי "מדיניותה המוצהרת של ישראל היא לגרש ערבים רבים ככל האפשר".
את מי מגרשים?
העיתונות הישראלית נותנת תשובה "מוחצת": מסיתים. איזה מין מסיתים הם אלה? זאת אפשר ללמוד מבין השיטין של המתפרסם בעיתונות.
למשל: בראשית חודש ספטמבר גורשו מרצועת עזה לקידמת סיני תשעה אישים. כל התשעה נמנים עם חותמי המכתב הגלוי שנשלח אל המושל הצבאי של עזה וצפון סיני. במכתב זה הם תובעים, בארבעה סעיפים ושמונה סעיפי משנה, לבדוק ולחשוף כמה פרשיות, שנסתיימו בהרג תושבים ברצועה. (בין השאר: הטלת רימון לתוך בית קפה הומה מאנשים). ובכן – המסיתים הם חושפי פרצופו האמיתי של "הכיבוש הנאור".
את מי עוד מגרשים?
ב-6 באוקטובר גורש ראש עיריית רמאללה, הנאשם – ללא הצגת הוכחות – כי היה קשור ב"אירגונים עוינים", וכי עסק ב"הסתת תושבים". יחד עמו גורשו עוד תשעה אישים. בהם: שלושה מוכתרים מן הכפר אבו-משעל שבאזור רמאללה, מנהל בית ספר תיכון מרמאללה וממלא מקומו, ''שלא עשו מספיק להרגעת הרוחות בבית הספר", שלושה מנכבדי חברון ובהם המופתי המקומי ורופא ידוע.
אותו רופא, ד"ר מ.י. שוואר, אמר בנוכחותו של כותב שורות אלה, כי "היה רוצה לחזור אל פרדסיו שליד נתניה". למושל הצבאי של הר חברון הסביר ד"ר שוואר כי "למען אינטרס הסדר ומניעת שפיכות הדמים בהר, חייב המושל לגרש את המתנחלים".
ובכן, אפילו מי שרוצה רק הגשמת איזשהו צדק פרטי, אפילו הוא – מסית המסוכן למשטר הישראלי. האין זה מלמד משהו נוסף על המשטר הזה?
על השאלה "למה מגרשים?" נדמה שאין מה להוסיף –הציונים צריכים קרקע "נקייה". נקייה לא רק ממתנגדי הכיבוש, אלא נקייה מאנשים בכלל. היה כדאי, בכל זאת, לציין מספר דוגמאות:
משפחת מוחמד עליאן, המתגוררת בבית-צפפה (שבתחום הישראלי), קיבלה לפני כשנתיים הודעה מעיריית ירושלים בדבר הפקעת שטח מאדמתה. על השטח המופקע, בגודל של דונם ושמונים מטרים רבועים, עומד בית בו מתגוררת משפחה בת חמש נפשות, בור מים המשמש מקור מי שתייה ובוסתן עשיר בעצי פרי. מהנדס מטעם העירייה אמר למשפחת עליאן, כי השטח המופקע נחוץ לסלילת כביש, ולא הציע שום תמורה עבור ההפקעה. הוא איים: "נוכל לפנות אתכם בכוח!"
עברו שנתיים של משפטים, ערעורים, קנסות וסחיטה. העירייה עדיין לא הניחה את מוחמד עליאן ומשפחתו לנפשם.
עדות אחרת מסר רוחי אל-ח'טיב, ראש עיריית ירושלים הערבית, שהוגלה לירדן. הוא סיפר לאותה ועדה של האו''ם, כי מלבד הסיפוח עצמו, הופקעו בצפון העיר 3,345 דונם, הפקעה שלוותה בפיצוצי בתים ובנישול תושבים.
...וגם רצחת
מוחמד פרח סעדן קבלאני, בן 70, תושב שייח' ג'ראח בירושלים הערבית, נעצר ב-23.7.69 על ידי משטרת ירושלים ולא ידוע מה עלה בגורלו. השלטונות טוענים כי איננו בידם. ב-24 באוגוסט נמסר לפרקליט המשפחה על ידי סמל מהמחלקה לתפקידים מיוחדים במשטרת ירושלים, כי הנ"ל הועבר לכלא רמאללה. מאוחר יותר התברר כי האיש לא היה כלל בכלא רמאללה. עקבותיו של מוחמד פרח סעדן קבלאני נעלמו.
על המתרחש בבתי הכלא הישראליים – המלאים אנשים הנתונים במעצרים מינהליים, ללא האשמה (נראה כי בדמון בלבד כלואים למעלה משלוש-מאות איש שלא הוגש נגדם כתב אישום), אפשר לשמוע בבתי המשפט.
למשל: במשך תקופה ארוכה סרבו השלטונות לפרקליטיו של יוסוף עבדאללה עודואן, שהיה עצור בכלא טול-כרם, לראות את מרשם. בלב עורכי הדין, פליציה לנגר ועלי ראפע, התעורר החשש שיש לשלטונות סיבה טובה להסתיר אותו מעין כל במשך חודשים. העצור סיפר לעורכת הדין כיצד היכוהו חוקריו במקלות בכל חלקי גופו. היו ימים בהם לא התעורר כלל מעלפונו, וכשהיתה הכרתו שבה אליו, לא יכול היה לנוע בכוחות עצמו. חבריו לתא בכו בראותם את עבדאללה מוחזר לאחר החקירה. מעניו, ששמותיהם ידועים, עינוהו "משום שהוא קומוניסט": הם עינוהו במכשיר חשמל, והשליכו עליו גפרורים בוערים.
מעניו של יוסוף עבדאללה לא נענשו כמובן.
במשטרת עכו עונו עדנאן ג'מאל ועבד חוסרי. יחד עמם עונה פהד בשתאוי. בבית המשפט בלוד, ב-24 באוגוסט, בעת משפטם של חמישה צעירים מירושלים הערבית, המואשמים בהשתייכות לאירגוני התנגדות ובהחזקת נשק, התבררו הפרטים הבאים: אבו דיאב הוכה במקל ובחוטי ברזל ונתלה ברגליו. כדור של רובה הוכנס לו ברקטום עד שהתעלף. עבד אל-לטיף עית' סיפר כי היכו אותו בסרגל מסומר, ולאחר מכן תלו אותו בשתי ידיו הכבולות. גם לו ניתן "הטיפול העדין" ברקטום.
התובע טען, בחקירתו את הנאשמים, כי שיקרו בעדותם.
במחצית ספטמבר הוטל עוצר כבד על הר חברון. הפקודה היתה לירות בכל מי שיפר את העוצר. שניים הפרו: ילד, שנורה ונפצע, ותושב הכפר עבדייה, שנורה למוות.
"תקנות הגנה"
השימוש בתקנה 111 מתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945, הפך כבר לחלק משגרת החיים ה"הדמוקרטיים" בישראל. השימוש בתקנה זו, המאפשרת לקצין צבאי להורות על מעצרו של אדם ללא כל סיבה ובלי הנמקה שהיא, מבלי שתתעורר זעקת מחאה ציבורית המונית, צריך להתחיל להדאיג. יש כאלה שאינם מתרשמים על נקלה מהערכות, כגון: "אלפי עצורים". להם כדאי להזכיר כמה שמות. למשל: נעים אל-אשהב, עו"ד חאפז טהביב, יצחק עלי אל מאראג'י, נעים קבלני, פהמי אל-מוואס, מוחמד כליל דסוקי, יוסוף עבאללה עודואן, פאוזי אל-אסמר. "אשמתם" של אלה ידועה רק לשלטונות.
קיימות עוד שיטות הענשה: הסטודנט מוחמד תאופיק קיוואן רותק, על פי תקנה 110, אל ביתו שבכפר אום אל-פחם. הוא חייב להימצא בבית משעה לאחר שקיעת החמה עד לזריחתה. נוסף על כך אסור לו לעזוב את כפרו, ועליו להתייצב אחת ליום בתחנת המשטרה הקרובה. שום הסבר לריתוק לא ניתן. אוניברסיטת תל אביב, בה הוא לומד משפטים, היא "מחוץ לתחום" בשבילו. ועד הסטודנטים לא פעל מאומה למען חברו.
צו הריתוק של עורך-הדין עלי ראפע הוארך בשישה חודשים נוספים. אסור לו לצאת מתחומי העיר חיפה, אסור לו להיות מחוץ לביתו בין שקיעת החמה וזריחתה, הוא חייב להתייצב במשטרה מדי יום ביומו. בכנס המשפטנים הבינלאומי, שהתקיים לא מכבר בירושלים, ושזעק קבל עולם במחאה נגד עוולות בפולין ובעיראק, לא נשמע ציוץ אחד נגד קיומן של תקנות כאלו בישראל.
חרב המשפט
יש גם "מאושרים" שזכו לעמוד למשפט. צעירה מטול-כרם קיבלה ארבע שנות מאסר על "אירגון נערות לסריגת סוודרים לאנשי 'אל-פתח'", ועל "קשר עם מדפיסי כרוזים נגד הכיבוש". נערה בת שבע-עשרה משכם מצפה למשפט צבאי על "אי מניעת פעולות מחתרתיות". צעירה מעזה נאשמת ב"מתן טיפול רפואי לאיש 'פתח' בלי להודיע לשלטונות". תלמידים משכם. מורים ותלמידים מעזה. תלמידים מירושלים.
עצירים בבתי סוהר מתלוננים על יחס לא אנושי, על מזרן בלתי מספיק, על התנהגות שרירותית של סוהרים ועל אי מתן טיפול רפואי לאסירים חולים.
עורכי-דין מספרים על התעללות באנשים, על שימוש באמצעי חקירה כמו סיגריות בוערות, אגרופים, מכשירים חשמליים, מקלות וחוטי ברזל.
פיצוצי בתים, עוצר חמור, מעצרים אדמיניסטרטיביים, הגליות, הפקעת קרקעות. שליחי המשפט הישראלי הם אנשי חרב – קציני צבא פוקדים על מעצר. קציני צבא הם הקטגורים במשפטים. קציני צבא הם גם השופטים. "דמוקרטיה" של כיבוש.
* * *
אין העובדות הללו (שהן טיפה בים) באות ללמד על אכזריותו החורגת מהמקובל של הכיבוש הישראלי. אין הן באות לרמוז כי זהו כיבוש אכזרי וגס משום שהוא ישראלי. לא. הוא אכזרי וגס משום שהוא כיבוש.
כיבוש איננו יכול לדכא התנגדות ב''יד רכה". וככל שההתנגדות היא עממית והמונית יותר, עולה וגוברת האלימות מצד הכובש. כבר היו דברים מעולם. לא יהיה זה נכון לומר כי תכונות תרומיות כלשהן – תכונות קולקטיביות של עם או תכונות תורשתיות היסטוריות של בני אדם – הן המרכיב הדומיננטי בהתנהגותו הבלתי אנושית של הכובש. נהפוך הוא. הדיאלקטיקה הפנימית של הכיבוש, הצורך הסובייקטיבי של הכובש [לשמור] על הסדר החברתי בו נתון עם הנאבק לשחרור תחת עול דיכוי –אלה מולידים את קהות החושים, טמטום הרגשות, העיוורון מדעת והברבריות בקרב בני העם הכובש. "אין לנו ברירה", "עומדים להשמידנו".
בני העם הנאבק לשחרור יודעים אמת זו היטב. הם אינם נאבקים למען הפיכת הכיבוש לאנושי. הם נאבקים נגד הכיבוש. גם לפני הכוחות המהפכניים בתוך העם המדכא ניצבת רק פרספקטיבה זו. הזעקה "הליברלית" למען עידון פעולות הדיכוי והקריאה לשימוש ב''יד רכה" אינן אלא תערובת אומללה של רצון לשמור גם על "פירות הניצחון" וגם על מצפון שקט.
רק חיסול הכיבוש יביא לחיסול מעשי הזוועה. רק חיסול הכיבוש ישחרר את העם המדכא ויפתח לפניו דרך אל השחרור האמיתי שלו עצמו – השחרור החברתי. העובדות המובאות כאן באות לשרת את המאבק הזה.
* * *
הקטעים הבאים מצוטטים מתוך מאמרו של זאב שיף, הכתב הצבאי של עיתון יומי "הגון", שאינו חשוד ב"אנטי-ישראליות" – "הארץ". הם נכתבו ימים ספורים לאחר הפיצוץ הסיטוני של הבתים בכפר חלחול שליד חברון, ובעיר עזה.
- "בעזה ובחלחול שבהר חברון בוצעה באחרונה סטייה קיצונית ממדיניות פיצוצי בתיהם של מחבלים והמסייעים להם, כפי שהיתה נהוגה עד כה. זו הפעם הראשונה מאז שנקבעה מדיניות פיצוץ הבתים, שהעונש מוטל לא על עושי הרעה והמעורבים במעשי חבלה, אלא על אנשים שנקלעו באקראי למקום הפשע. בעזה מדובר בכל בעלי הבתים שפוצצו, ובחלחול בחלקם".
- "הבתים פוצצו (בעזה) לא משום שלתושביהם היה קשר כלשהו לרצח. להיפך. כמה מתושבי הבתים ממשפחות מתונות ביותר. אין ספק שהרוצחים לא באו מן הסביבה. נראה שההחלטה על הפיצוץ באה לא רק בגלל הרצח השפל אלא גם עקב האכזבה מן האוכלוסיה המקומית שעושים הרבה למענה".
- "אך שוב: מרבית הבתים (בחלחול) לא פוצצו משום שהעובדות הצביעו על תושביהם או בעליהם כאחראים למעשי חבלה או כאשמים בסיוע למחבלים או למעשה הרצח. ההחלטה נבעה כנראה לא רק ממעשה הרצח, אלא גם ממפח הנפש שהנחילו לנו מכובדי הכפר".
* * *
תקרית ליברלית, בעיר הנתונה לכיבוש ליברלי, כפי שתוארה בעיתון ליברלי ["על המשמר"].
רמאללה שוב ב"חדשות"
23 מתושבי העיר נפצעו אתמול לאחר התפוצצות רימון
שנזרק על משאית צבאית– מאת אורי פז –
הכל התרחש תוך שניות, סמוך לשעה אחת-עשרה בבוקר יום·השבת. משאית צבאית ניצבה לא הרחק מן הכיכר הראשית, בקירבת הצומת שאליה מתחברים הכבישים היוצאים מרמאללה לירושלים ולשכם. תושב חמום-מוח הזדרז לנצל זאת למען "ההתנגדות הערבית". הוא השליך רימון-יד, שפגע בצד המשאית, התפוצץ, וגרם לפציעתו של חייל ישראלי. חבריו של הפצוע פתחו מיד באש באוויר לכיוון שממנו הושלך הרימון, ואשר שם נראה מישהו נמלט כל עוד רוחו בו.
כאשר שקטו הרוחות והיריות נדמו, נמצאו כמה עוברים ושבים מקרב בני העיר מתבוססים בדמם על המדרכה והכביש. בעלי החנויות הסמוכות הבינו את הרמז. תוך פחות מחמש דקות נסגרו רוב החנויות בסביבה. שעה קלה לאחר מכן הוטל עוצר על האזור, וכמאתיים איש נעצרו לחקירה.
כשביקרתי ברמאללה זמן קצר לאחר המקרה, ניבטו פרצופים מודאגים מתוך החלונות.
מה קרה?
"לא יודע. לא ראיתי. תשאל אותו, אולי הוא יודע".
גם ההוא לא ידע. כמעט כולם נמנעו מלדבר. בפעם הראשונה מאז נמצאה העיר תחת השלטון הישראלי "זכתה" הטלת רימון לכך שגרמה לפציעתם של 23 ערבים. מרבית הפצועים קל נמלטו מיד לבתיהם, אך שעה קלה לאחר מכן התחילו להופיע בתחנת המשטרה ולבקש טיפול רפואי. "אללה יודע למה זה קרה. אבל מה אנו אשמים?" הם טענו.
משליך הרימון לא נתפס מיד, ולא ברור אם איתרע מזלו והוא נמצא בין הפצועים. מכל מקום, החקירה נמשכת.
התושבים מצפים עתה לעונש. הם מצפים בשתיקה. מי ראה? מי שמע? איש לא ראה ואיש לא שמע דבר. אימה שוררת בעיר. בתי הקפה התרוקנו כמעט. ברחובות קטנה התנועה, אף כי פה ושם נראה מטייל ישראלי. שח לי אדם בקרן רחוב: "אני לא יודע מי זרק את הרימון. אולי לא זרקו בכלל. אבל דיין מחפש תירוצים כדי לנקום בנו".
רמאללה, ששקטה זה כחודשיים מאז היריות וההפגנות, שבעקבותיהן גורש ראש העיר, נאדים זארו, לירדן, חזרה איפוא שוב לחדשות. ובתוך ההמולה יש גם מי שנהנה מן המתיחות. בעל משרד נסיעות מקומי סיפר לי, ספק השמחה ספק בציניות: "העסקים שלי פורחים כל אימת שיש מתיחות או פיצוצים בעיר. אז מתרבים יותר האנשים הרוצים לנסוע מכאן. אם זה מה שהמנהיגים הערביים רוצים, מי אני שאתנגד להם?"
