המסמך הבא הועבר מיד ליד בחודש מאי האחרון, בפקולטות ובבתי-הספר הגבוהים של אוניברסיטת בלגרד. זהו הטקסט שנועד לשמש מסמך בסיסי לדיון באסיפות הסטודנטים, אשר הוועד האוניברסיטאי של ליגת הסטודנטים של בלגרד התכוון לארגן ב-3 ביוני, לרגל יום השנה להפגנות הסטודנטים של יוני 1968. הדיון במסמך זה נאסר וליגת הקומוניסטים (שמה הקודם של מפלגת השלטון – המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית) אף הצליחה לכפות את ביטול כל האסיפות שתוכננו. יש לציין כי מקורו של מסמך זה אינו בקבוצת מיעוט, אלא בוועד האוניברסיטאי של ליגת הסטודנטים של בלגרד, שהתאסף ב-22 באפריל 1969. כלומר, מקורו בגוף המנהיג של הארגון הרשמי של המפלגה בקרב הסטודנטים.
יש, ללא ספק, לראות מסמך זה כמבטא את האופוזיציה ההולכת ומתגבשת בארצות מזרח-אירופה נגד הביורוקרטיה. בצ'כוסלובקיה, בפולניה, במזרח-גרמניה ובברית המועצות עצמה, בדומה ליוגוסלביה, נשמע יותר ויותר קולה של אופוזיציה זו, הדורשת חזרה לסוציאליזם הדמוקרטי, ברוח המסמך שלפנינו.
* * *
שנה עברה מאז ניסחנו את דרישותינו, ומן ההכרח לראות היום באיזו מידה – אם בכלל – הוחל בסיפוקן. שלושה גורמים מציינים שנה זו, ושילובם הוא שקבע את מצב היחסים בין הכוחות החברתיים בחברתנו.
1. המצב הפוליטי הבינלאומי והאיומים שנבעו ממנו לגבי עצמאות יוגוסלביה;
2. המהירות בה הצטברו הדרישות לדמוקרטיזציה מהירה של החברה שלנו;
3. הצמיחה המהירה לא פחות של ההתנגדויות לכל שינוי, המתבטאות בהערמת קשיים בפני דרישות אלה ובפני פתרון הבעיות הבוערות של חברתנו.
ברם, הערכתנו היא כי כיום, הערובה היחידה לאפשרות הגנה על דרך עצמאית לסוציאליזם, אשר בחרנו, פירושה הבטחת קיומם של חיים פוליטיים וכלכליים בריאים במישור הפנימי.
מאזן שלילי
פרוגרמת הפעולה הפוליטית הדגישה בראש ובראשונה את ההכרח "לנקוט מיד באמצעים ההכרחיים לצמצום אי-השוויון בחברה שלנו". ברם, מקץ שנה, שומה עלינו לקבוע כי אי-השוויון – בתחומים שונים – לא רק שריר וקיים, אלא הוחרף. ניתן למצוא הפרשי הכנסה של עד 1 ל-40, ואזרחים רבים חסרים אף את המינימום ההכרחי לקיום. הם חיים במצב הדומה יותר לחברה הפיאודלית הישנה מאשר לחברת המעבר לסוציאליזם. הגידול בשכר המינימלי מ-150 עד 300 דינר הועיל רק לאלה המועסקים במפעל שמצבו בשוק מאפשר לו לשלם את השכר האמור. יש מיליוני מובטלים. הזכות לעבודה מובטחת אולי על ידי החוקה – אין היא מובטחת למעשה (...).
לא נעשה שום ניסיון לבטל את הפריבילגיות או את המשכורות הגבוהות ללא הצדקה של פקידותנו הפוליטית. באשר ל"פוליטיקאים המקצועיים" שלנו, עקרון התגמול "לכל אחד על פי עבודתו" – אינו תופס. משכורתם נקבעת על-פי עמדתם, אך אין כל קשר בינה לבין אינטנסיביות עבודתם או אופייה היצרני. הכנסות הפקידות המפלגתית והמדינית לעולם אינן מגיעות לידיעת הציבור, אך מספיק להביט באורח חייהם על מנת לגלות כי הפער בין רמת חייהם לבין זו של הפועלים – מתרחב יום יום, וזאת למרות שב"אמצעים" שהוחלט לנקוט אחרי יוני נכתב, כי הליגה הקומוניסטית "תעמוד בראש הפעולה החברתית כנגד הפריבילגיות, הפרזיטיות, המונופולים הביורוקרטיים, ניצול לרעה של עמדות כוח, וביטויים אחרים של התנהגות אנטי-סוציאליסטית" (...).
בקונגרס ה-9 של ליגת הקומוניסטים היוגוסלבים הוכר בצורך לכבד את עקרון הסולידריות המעמדית של הפרולטריון, והוחלט כי על החברה להבטיח פיצוי המפעלים שנפגעו כתוצאה מהמדיניות הפדראלית. דבר זה נראה לנו בעל חשיבות, במידה בה נוטשים את הרעיון שהוצהר בעבר, לפיו השוק הוא המווסת האפשרי היחיד של הכלכלה הסוציאליסטית. לדאבוננו, רחוקים אנו כתמיד מהעיקרון הבסיסי של ניהול עצמי – זכות שווה לכל לעבודה ולהשכלה.
יש לציין, מצד שני, כי האופי הסותר של ה"אמצעים" מתבטא בעובדה שהם אינם צופים כל אמצעי להבטיח את הפקעת ההכנסות והרנטות שאינן מבוססות על עבודה אישית. ידוע, הרי, כי בכל שיטת שוק, העדר אמצעים המבטיחים השוואת התנאים הכלכליים וההכנסות – מוביל בהכרח להעברה בלתי צודקת של ערכים ממפעל אחד למשנהו, מסקטור לסקטור, מאזור לאזור, מרפובליקה לרעותה. וזאת, למרות שפתרון בעיה זו נראה אפשרי מנקודת ראות תיאורטית ומדעית.
במשך תקופה קצרה מאוד לאחר יוני, ננקטה פעולה מוגבלת נגד ההפקעה הנפשעת של הקניין הציבורי, ההתעשרות וההתפתחות של מפעלים פרטיים. לאחרונה, זעזעו את חברתנו שתי שערוריות, בהן היו מעורבים פקידים מדיניים בכירים, אך כאשמים הוכרזו רק אנשים מדרג שני.
אף לא פעם אחת הועלתה הצעה או פעולה המכוונת למנוע את התפתחות השחיתות, הסחיטה, השימוש בעמדות אחראיות לשם שוד החברה והולכתה שולל, המעילה בקרנות ציבור, הספקולציה בנכסי דלא-ניידי ובקרקעות, באמצעות האדמות הקולקטיביות. פגיעות אלה בשיטתנו החברתית לא נתקלו בהתנגדות מאורגנת כלשהי, למרות משמעותן הכלכלית והחברתית העמוקה והשפעתן התבוסתנית על הפועלים והנוער.
בעיית האבטלה
מקץ שנה עדיין לא ננקט שום אמצעי לפתרון בעיית האבטלה המדאיגה. למרות נטייה לעליית הפעילות הכלכלית, ממדי האבטלה מבהילים כתמיד. אומרים שגבול האבטלה הנסבל בארצות קפיטליסטיות הוא בסביבת 4%. אצלנו הוא לפחות בגובה של 20%.
מאות אלפי העובדים, הנאלצים לחפש עבודה בחו"ל, מהווים חיל מילואים תעשייתי שקשה לראות בו סיוע למאבק הבינלאומי של הפרולטריון נגד הקפיטליזם. אלפי פועלים בעלי הכשרה גבוהה, שמקורות רבים הושקעו בהם אצלנו, נאלצים אף הם להגר, אך נעשה הכל כדי לעבור על כך בשתיקה.
שום מדיניות שיטתית של מאבק באבטלה אינה קיימת, אף לא ניסיון לעבד מדיניות כזו. הפרספקטיבה היחידה שמציעים לנו הפונקציונרים הפוליטיים היא שיבת המובטלים לעבודה – אם כל שאר התנאים יהיו שווים – בעתיד הרחוק.
כל ניסיון להעמיד בעיה זו על סדר-היום לפתרון מיידי מאופיין כ"אטטיזם". אך בשאלה זו, כברבות אחרות, אנו נתקלים באותן בעיות ובאותם קשיים: המדינה שרירה וקיימת, מדינה חזקה, פרימיטיבית, העולה ביוקר. מדינה זו אינה עושה דבר למציאת פתרונות ש"יאפשרו להימנע מאטטיזם". להפך, היא עושה הכל על מנת למנוע התפתחותה של שיטת הניהול העצמי אשר יכולה היתה לתפוס את מקומה.
מי מנהיג?
אין שום התקדמות ביצירת יחסי ניהול עצמי ברמות הגבוהות ביותר של החברה (כלומר: ברמת הרפובליקות והממשלה הפדראלית) למרות שמדובר כאן בבעיית המפתח, שהיא נקודת המוצא להתפתחות כל יחסי הניהול העצמי. היצרנים המיידיים לא הצליחו למצוא גישה למנגנוני הממשלה, בשום דרג שהוא. פקיד בכיר אחד אף ניסה להצדיק זאת בהסבירו כי הפועלים יוכלו להתעסק בענייני המדינה כאשר לא יעבדו עוד יום שלם.
בינתיים, ההתפתחות המועטה של הניהול העצמי במישור הפוליטי מביאה לכך שכל משימות הניהול העצמי חומקות מיד הפועלים, אפילו בדרג של המפעלים, ומתווספות לפקידות הרגילה כמשימות שגרתיות (לדוגמה: במפעלים הגדולים, הממזגים שלבי ייצור שונים – מועצות הפועלים מבוטלות על מנת לפנות מקומן לוועדות מנהלים).
אנו מעמידים את השאלה: היתכן לנסות לכונן את שיטת הניהול העצמי ברמה האנכית (מפעלים) כאשר ברמה האופקית (קהילות, רפובליקות, מדינה פדראלית) שיטה זו מעוותת עד היסוד?
בעיית האחריות האישית ממשיכה להיתפס באופן חד-צדדי ונזקפת על חשבון "חוסר משמעת" של הפועלים, מבלי שידובר אי-פעם בבינוניות ביצוע תפקידי הניהול, במעילות, בפעולות המנהלים המיועדות להחניק כל יוזמה. המנהיגים הפוליטיים משתמשים הרבה בביטויים כמו: "אנטי רפורמה", "אנטי ניהול עצמי", ''שמרנות", "אנרכו-ליברליזם". מחוץ לקבוצה מצומצמת של פקידות מדינית בכירה, קשה לדעת למי בדיוק מכוונים ביטויים אלה, ובאלו אינטרסים מדובר. אנו פשוט קובעים כי השימוש באפיונים הפוליטיים הללו אינו מבטל את העובדה שמקונגרס לקונגרס, מאסיפה לאסיפה, קוראים לנו לבחור באופן ממושמע באותה קבוצת אנשים, מבלי שנדע למעשה מדוע עלינו לעשות זאת. העימותים האמיתיים מתרחשים תמיד מאחורי הקלעים. החיים הפוליטיים המשמעותיים מתנהלים רחוק מן האוכלוסייה ומושפעים מעט מאוד מדעותיה.
ה"אמצעים" מזכירים את קיומן של הסכנות הטמונות ב"חיזוק השליטה של מרכזי החלטה פוליטית אוטונומיים במקום חיזוק הדמוקרטיה הישירה וההשפעה בהכרה של הפועלים המלוכדים".
סכנה זו היא אמנם ממשית, אך שום פעולה לא ננקטה מחוץ ומעבר לאזהרה זו.
התקדמות הדמוקרטיה?
פרוגרמת הפעולה הפוליטית של יוני תבעת "דמוקרטיזציה מהירה ורדיקלית של כל האירגונים הפוליטיים והחברתיים, ובעיקר של ליגת הקומוניסטים". ה"אמצעים" הכירו בכך ש"קיים פער ניכר בין הפעילות למעשה של סמכויות וגופים מייצגים ואירגונים סוציו-פוליטיים, לבין הפעלת דמוקרטיה ישירה, בבחינת צורת ביטוי חופשית של אינטרסי הכוחות החברתיים העיקריים".
כמו כן הכיר המסמך בכך ש''האירגונים הסוציו-פוליטיים השונים פועלים עדיין לרוב כגופים פוליטיים סגורים בתוך עצמם". ה"אמצעים" שהוחלט לנקוט מאז קבלת החלטה זו, במגמה של דמוקרטיזציה באירגונים ובגופים הסוציו-פוליטיים – מתייחסים לרוטציה של חלק מהסגל הפוליטי ומתן אפשרויות גדולות יותר להיות מועמד לאסיפות המייצגות. למרבה הצער, השפעתם של אמצעים אלה, אשר נועדו להכניס יסוד של "בחירה" – היא אפסית למעשה. מעבר לכלל התעמולה המתייחסת לחופש המועמדות לכלל הגופים המייצגים, יש להכיר בכך שהחלטות המפתח, המתקבלות בזמן הרכבת רשימת המועמדים הסופית – נועדו למנוע כל השפעה ממשית של הגוף הבוחר. בקונגרס הסינדיקלי, כמו בקונגרס של ליגת הקומוניסטים, רשימת המועמדים בכל הדרגים כוללות תמיד מספר של מועמדים המתאים בדייקנות למספר המשרות המוצעות. משום כך איפוא, מתנוונת והולכת באופן מתמיד רמת הסגל היושב באסיפות המייצגות.
ללא הצדקה כלשהי, תפסו צורות הבחירה העקיפה את מקום הייצוג הישיר של המועצות ואסיפות הפועלים, לקביעת חברי אסיפות הפועלים העליונות. צעדי נסיגה אלה נראים היחידים אשר הפונקציונרים מעריכים כהכרחיים. כתוצאה מהם מורחקים מרבית הסטודנטים והפרופסורים מהקונגרסים של השכונות והאזורים, בגלל השתתפותם במאורעות יוני או עבודתם במערכת עיתון הסטודנטים.
פרוגרמת הפעולה הפוליטית תבעה דמוקרטיזציה של אמצעי הביטוי. הדברים היחידים שקרו בתחום זה היו תפיסת גליונות רבים של "סטודנט", של כתב-העת "דיילו" (בעיקר הגליונות אשר ניתחו את תנועת הסטודנטים ביוגוסלביה ובארצות אחרות), איסור מכירת עיתון הנוער של בלגרד, עיתון הסטודנטים של סראייבו, וכתבי-העת "רזלוג" ו"פולט" של זאגרב. הדמוקרטיזציה של אמצעי הביטוי אפילו לא החלה. הרדיו והטלוויזיה נמצאים תחת פיקוח הפונקציונרים אשר הקימו שיטה הייררכית קפדנית של צנזורה ופיקוח על עורכי התוכניות והמשדרים.
בעיית הלאומים
פרוגרמת הפעולה הפוליטית לא נקטה עמדה ברורה לגבי בעיית הלאומים בחברה שלנו. אולם ביוני 68' הוכיחו הסטודנטים, על-ידי התנהגותם, עד כמת זרות להם כל צורות הלאומנות והפרטיקולריזם בדרג הרפובליקות או בכל דרג שהוא. אך במשך השנה שחלפה, הגיע שגשוג הלאומנות לדרגה חריפה. הסטודנטים מצהירים כי הם תומכים בכל האמצעים שיינקטו לבנייה מחדש של אחדות עמי יוגוסלביה.
כיום, על כל פנים, ניתן לומר כי האחריות למצב הקריטי המאיים על קיום יוגוסלביה, בבחינת חברה רב-לאומית, רובצת במלואה על הפונקציונרים הפוליטיים, זאת אומרת: על המדינאים, הכלכלנים, הסופרים, ההיסטוריונים והבלשנים, אשר ביקשו יותר ויותר לפתח את הרוח הלאומנית, חוסר התיאום, והאיבה בין העמים.
האחריות המלאה למצב העניינים הנוכחי מוטלת על הביורוקרטיה. יותר ויותר נוטים האינטרסים הפוליטיים של זו האחרונה להזדהות עם האינטרסים של חלק מהלאומים או הרפובליקות – ומתנגדים לכל ניסיון לפתור באורח רציונלי וגלוי את הבעיות העומדות על הפרק בין הלאומים והרפובליקות. הביורוקרטיה היא שנסכה בחיים האינטלקטואלים בכללם את הרעל הלאומני. הסטודנטים משוכנעים כי לא ניתן להפריד בין קיום הרוח הלאומנית לבין קיום הביורוקרטיה, וכי פתרון הבעיה הלאומית עובר דרך חיסול הביורוקרטיה.
מאבק נגד הביורוקרטיה
המשמעות הבסיסית של דרישות הסטודנטים התייחסה לניתוח הנקודתי של התופעות החברתיות השליליות הבאות:
- במישור הפוליטי: הסמכותיות הגדלה והולכת של המבנה הביורוקרטי בולמת כל התפתחות של הניהול העצמי הפועלי ברמה הסוציו-פוליטית הגבוהה ביותר.
- במישור הכלכלי: האנרכיה הגוברת והולכת בשוק מביאה לחיזוק החזקים והחלשת החלשים, ומכאן מתפתחת מדיניות יותר ויותר מודעת בכיוון של הרחבת ההבדלים החברתיים, גידול האבטלה לממדים עצומים וסיפוק השאיפות הזעיר-בורגניות הנותנות את אותותיהן בכל תחומי החברה.
הסטודנטים – מלוכדים במאבק נגד ביורוקרטיה בלבוש ניאו-ליברלי זעיר-בורגני – דרשו מימוש שלם ומיידי של פרוגרמת ליגת הקומוניסטים היוגוסלבים, במגמה של פיתוח הניהול העצמי הפועלי והסוציאליזם, וחיסול כל שרידי הניצול ואי-השוויון. בניגוד למה שנאמר על-ידי אויבי הפועלים והסטודנטים היוגוסלבים, לא התייחסו הסטודנטים באיבה לרפורמות הכלכליות, אם הכוונה ברפורמות היתה בניית כלכלה מודרנית, רציונלית ויצרנית יותר; כלכלה שתוכל לכונן את הבסיס הכלכלי המאפשר פתרון של בעיותינו החברתיות והתגברות על תוצאות האנרכיה בשוק.
בניגוד למה שהשתמע מהתקפות הביורוקרטים על הסטודנטים –אלה האחרונים אינם מצדדים בשיבה לדמוקרטיה הבורגנית, או לאנרכיזם האוטופי, אף לא לאטטיזם כלכלי או חברתי –אלא הכריזו על עצמם במלוכד כמצדדים בחיסול כל כוח פוליטי שאינו נמצא תחת פיקוח ישיר של מעמד הפועלים.
לסיכום – אידיאל הסטודנטים הוא סוציאליזם דמוקרטי. לדעתנו, מימוש אידיאל זה הוא אפשרי. אולם עקב הפעילות של הביורוקרטיה, הפער בין התיאוריה לפרקסיס הוא גדול. הוא גדל ומתרחב בלי הרף. זו הסיבה העיקרית לאי-שביעות הרצון ולמרד הסטודנטים.
