הנוי. החמישי בספטמבר. סוכנות הידיעות של הרפובליקה הדמוקרטית של צפון-וייטנאם מודיעה כי "החבר הו-צ'י-מין, נשיא הוועד המרכזי של מפלגת הפועלים של וייטנאם, מת ב-9:47 בבוקר, ב-3 בספטמבר 1969".
הו היה זקן וחולה. מותו אינו מפתיע איש. בכל זאת – ההתרגשות בעולם גדולה. בישראל מתקבלת הידיעה באדישות. צפון-וייטנאם המגויסת מתאבלת במשך שבעה ימים. משלחות מכל רחבי העולם מגיעות להנוי להשתתף בטכס ההלוויה. קוסיגין וצ'ו אן-לאי כמעט נפגשים זה עם זה.
הו צ'י-מין היה כה מזוהה עם וייטנאם, עם ההיסטוריה שלה ועם מלחמתה המהפכנית הבלתי נלאית נגד הכיבוש הזר והאימפריאליזם, עד כי קשה לתאר את וייטנאם בלעדיו. ההמונים הלוחמים אבלים.
העיתונות המערבית – ובעיקר זו האמריקאית, המצדיקה-ומקדשת את התוקפנות – מנסה לרמוז כי מותו של הו עשוי להביא את הקץ למהפכה בווייטנאם וכי צפון-וייטנאם שרויה על סף מאבק מנהיגות פנימי והרסני. אולם המומחים המערביים פוסקים בצורה חד-משמעית: מותו של הו אינו גורם לזעזועים. יתר על כן : שאלת הירושה הפוליטית אינה קיימת כלל. זוהי שאלה פורמאלית בלבד.
* * *
הו נולד ב-1890 ב[חבל] אנאם המרכזי – אזור בו לא פסקו אף לרגע מרידות האיכרים, שאיימו על הקולוניאליסטים הצרפתים. אמו כפריה. אביו משכיל. ממנו יורש נגויאן ואן-טאן הצעיר, שהתפרסם מאוחר יותר בשם הו צ'י-מין, ידע בתרבות הסינית הקלאסית. הוא לומד בבית-ספר תיכון צרפתי.
בגיל 18 מסולק הצעיר מבית הספר באשמת "פעילות חתרנית אנטי-צרפתית". מאותו היום מתחיל האפוס. נגויאן ואן-טאן עובר ברחבי העולם, ובעיקר דרך הנמלים. הוא עובד כסבל, מדיח כלים, ימאי, טבח. באנגליה ובאמריקה הוא מגלה, לדבריו, "את עוניים של הפועלים המקומיים".
ב-1918 הוא נמצא בצרפת. שם הוא מתוודע אל החוגים המהפכניים ופוגש בגולה אסיאתי אחר – צ'ו אן-לאי. הו מוכר בתקופה ההיא בשם נגויאן אי-קווק (נגויאן הפטריוט).
ב-1920 הוא נוטל חלק בוועידת המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, המתכנסת בטור. הוא דובר העמים המדוכאים שבאימפריה הצרפתית. עמדתו נתמכת על ידי הבולשביקים. הו מצטרף לנוטשים את הסוציאל-דמוקרטיה והאופורטוניזם. הוא נמנה עם מייסדי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית.
ב-1922 משמש הו ראש משלחת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית בוועידת האיכרים הבינלאומית המתכנסת במוסקבה. בחזרו לצרפת הוא מקבל על עצמו את עריכת העיתון "הפאריה" – הנועד לשמש שופר למאבק האנטי-קולוניאלי העולמי. באותה עת מנסה המהפכן האסייתי הצעיר לארגן פועלים ומהפכנים מן הארצות הקולוניאליות השוהים בצרפת, בעיקר צפון-אפריקאים.
בזמן מותו של לנין נמצא הו במוסקבה, לומד מארכסיזם באוניברסיטה הקומוניסטית של עמלי המזרח, כשזו היוותה מרכז לקאדרים מהפכניים מארצות אסיה הקולוניאלית. באותה שנה נואם במסגרתה של האוניברסיטה ליאון טרוצקי: "אם לא תצא אירופה מריקבונה הנוכחי, הנובע מן המק-דונאלדיזם האריסטוקרטי צר-האופק של השכבה העליונה של מעמד הפועלים – יעבור מרכז הכובד של התנועה המהפכנית למזרח".
ב-1925 נמצא הו בסין, כאיש צוות הקומינטרן המייעץ לצ'אנג קאי-שק. לאחר בגידתו הרצחנית של האחרון, מקבל הו את תפקיד האחראי על ההסברה בכל דרום-מזרח אסיה. מתאילנד הוא מארגן את הפועלים הווייטנאמים, יחד עם אירגונים מהפכניים אחרים, במסגרת מפלגת עבודה הודו-סינית אחת: הלאו-דונג.
כעבור מספר חודשים פותח הלאו-דונג במרד מזוין בטונקין. זה קרה ב-1931. דיכוי חמור על ידי הקולוניאליסטים מציף את וייטנאם בנדם בניה. הלאו-דונג מוצא אל מחוץ לחוק. נגויאן הפטריוט נעלם. הצרפתים דנים אותו למוות שלא בפניו. ב-1933 נעצר על ידי הבריטים בהונג-קונג. הצרפתים מבקשים את הסגרתו. הם נענים כי הו מת בכלא.
ב-1941 מופיע הו בוייטנאם, בחברת ותיקי הלאו-דונג – פם ואן-דונג (עתה ראש הממשלה)ו-וו נגויאן-ג'יאפ (המצביא ותיאורטיקן מלחמות הגרילה).
הם משתתפים בייסוד הווייט-מין – הליגה למען עצמאות וייטנאם.
מבסיסיו שבין האזור הגבוה לבין היונאן הסיני מכה הווייט-מין גם את הפולשים היפנים וגם את הקולוניאליסטים הצרפתיים. מלחמת הגרילה מונהגת על ידי "חזית פטריוטית" רחבה, בה נוטלים חלק גורמים פוליטיים שונים. אך השפעתו של הגרעין הקומוניסטי מספיקה כדי שהשלטונות הלאומניים הסיניים יעצרו את הו. הם אינם מודאגים ממאבקו של הו נגד היפנים. הם מוטרדים בגלל קשריו עם צ'ו אן-לאי ובגלל תמיכתו במאבקו של מאו בצפון-מערב סין.
הו צ'י-מין מועבר מכלא לכלא מסביב ליונאן. רגליו וידיו קשורות. לפעמים הוא נתלה ברגליו. שוב מופצת שמועה כי הו מת, ושוב הוא מופיע חי.
יפן נכנעת לאחר שתי ההפצצות האטומיות על הירושימה ועל נגסאקי. צבא העם משחרר את עריה הגדולות של וייטנאם. ב-2 בספטמבר 1945 מצהיר הו בהנוי על עצמאות הרפובליקה הווייטנאמית. הממשלה החדשה שבראשותו הינה קואליציה לאומית. הקיסר באו-דאי מצטרף למשטר החדש. מתחיל המשא ומתן עם ממשלת צרפת, ולרגע נדמה כי שני הצדדים מוכנים לוויתורים: הצרפתים יכירו בעצמאות וייטנאם ואילו הממשלה הווייטנאמית תסכים לפינוי הדרגתי של המינהל והצבא הקולוניאליים.
הנשיא הו נוסע לפונטנבלו כדי לחתום על ההסכמים הסופיים. כשעוזבת המשלחת הווייטנאמית את צרפת פותח האדמירל הצרפתי טירי דארג'נליא בהפגזה על נמל הייפונג. האדמירל נתמך על ידי הימין הצרפתי הרוגז, בעלי האינטרסים הקולוניאליים וכת קצינים. הו מזהיר את הצרפתים – כפי שגורסת אגדה שלא הופרכה מעולם: "אנו נהרוג אחד משלכם על כל עשרה הרוגים שלנו, אך אתם תתעייפו ראשונים". המלחמה הארוכה והאכזרית מתחילה.
בפברואר 1951, כשהמלחמה עודנה בעיצומה, מארגנים הקומוניסטים את מפלגת הפועלים הווייטנאמית הכל-ארצית. כעבור שלוש שנים נוחלים הצרפתים את מפלתם ההיסטורית בדיאן-ביאן-פו. הם חוזרים לשולחן הדיונים. הפעם בז'נבה.
הארץ מחולקת זמנית לשני חלקים: הצפוני והדרומי. הצפון נעזב לנפשו. "זונחים" אותו ו"מפקירים" אותו בידי הקומוניסטים. לדרום מבטיחים "בחירות חופשיות" בדרך לאיחוד הארץ כולה, אך הבחירות אינן מתקיימות לעולם.
המלחמה הקרה בעיצומה וסיסמת "הצלת הארץ מידי הקומוניזם" הופכת לסיסמה קדושה בפי הבורגנות הדרום-וייטנאמית המובסת והתת-מפותחת, בפי מעמד בעלי הקרקעות המושחת והשנוא, בפי סוכני החברות המערביות ובפי תלמידי המיסיונרים הקתוליים השונאים הן את הבודהיסטים והן את הקומוניסטים. כל אלה סומכים על האימפריאליזם האמריקאי, שיגן עליהם מפני המוני בני ארצם.
ב-1955 מתחדש המאבק בדרום הארץ, בהנהגת ה-אף-אן-אל – חזית רחבה שבתוכה מצויים בודהיסטים, ליברלים וכן אירגונים המעוצבים על בסיס אזורי או שבטי. הקומוניסטים מהווים את הכוח החזק ביותר והמאורגן ביותר בחזית. הם משחקים את משחק השותפות בהגינות ושומרים על עצמאותם, גם ביחס לצפון-וייטנאם.
התערבות האימפריאליסטים האמריקאים, הבאים "לסייע" לקוויזלינגים הדרומיים, הולכת וגוברת. אך אין בכוחה לעצור את המוני דרום-וייטנאם במאבקם. לא המעצרים, לא העינויים ולא הטרור – כל אלה אינם יכולים לעכב את גידולה והתרחבותה של חזית המאבק.
בסייגון יורשת כת קצינים אחת את חברתה. שלטון הבובות נשען על כנפי הפאנטומים האמריקאיים. ואלה, השולחים את מיטב בניהם לשדות הקטל שבווייטנאם, מחריפים את המלחמה, מרחיבים אותה ועוברים לתקיפתה של צפון-וייטנאם. ההפצצות המאסיביות על הצפון נושאות אופי של השמדת עם. אך הרצחנות האימפריאליסטית אינה מצליחה לשבור את רוחו של העם.
הלוחמים הווייטנאמים נותנים לעולם כולו שיעור יומיומי בגבורה ובאופטימיזם מהפכני. גינוי התוקפנות האמריקאית מקיף את העולם כולו. באירופה המערבית ובארצות הברית משמשת ההתנגדות לתוקפנות האמריקאית מנוף להפיכת ההומאניזם לתודעה פוליטית מהפכנית.
הו הופך לאגדה בחייו. ב-1966 הוא קורא לעם הווייטנאמי לרכז את כל מרצו, חרף האבדות הכבדות, כדי לנצח במלחמה. זו איננה רק שאלה של חיים או מוות, אומר הו צ'י-מין, זוהי גם שאלה עקרונית: מי יכריע את מי – הברבריות האימפריאליסטית או רצון העמים?
"אנו נמצאים במרכזו של קרב בעל משמעות עולמית", מסביר פם-ואן-דונג לעיתונאי מערבי בשיחה שהתקיימה בשנה שעברה. ואמנם, ההכרה הזו, והחשיבות שמייחסים הלוחמים הווייטנאמים להתנגדות לתוקפנות שפושטת במערב – שתי אלו מהוות גילוי של אינטרנציונליזם אמיתי.
* * *
הדוד הו – או "באק הו", כפי שמבטאים זאת בני עמו – מת. הוא לא זכה לראות בניצחון הסופי.
דמותו הפכה לסמל המאבק האנטי-אימפריאליסטי בעולם כולו. פניו – הצמוקים מעט, עיניו – הצרות ועמוקות המבט, זקנו – המחודד, לבושו – הדל, ואפילו סנדלי הגומי שלו, מסמלים את תקופתנו בדייקנות מפליאה. תקופת המאבק העולמי נגד האימפריאליזם, בעד הסוציאליזם.
הו היה מארכסיסט-לניניסט ללא כנסייה, ביקורתי כלפי הסכסוך הסיני-סובייטי, משוכנע בצורך ההיסטורי באחדות, מאמין בדמוקרטיה הסוציאליסטית. הו – מופת משכנע, כי בכוחו של האדם לשנות את העולם.
[מאמר בלתי חתום]
