אל הקורא
היכן צולמו בקתות החימר הנראות בתמונה שבדף זה? ומי בנה את הבית הנראה בתמונה שבדף זה?
התשובות על כך יכולות להיות רבות. למשל: בקתות החימר צולמו בפיתחת רפיח; את הבית בנו פלאחים מן הכפר עמאוס. או: הבקתות צולמו בוואדי-חווארת; את הבית בנו תושבי פולה, או: הבקתות צולמו במתולה; את הבית בנו ערביי אום-חאלד.
וכולן נכונות, כי סיפור פיתחת רפיח משנות השבעים דומה לסיפור ואדי חווארת משנות העשרים ולסיפור מתולה משנות התשעים של המאה הקודמת. כשם שסיפורו של הכפר עמאוס משנות השישים דומה לסיפור הכפר פולה משנות העשרים ולסיפור הכפר אום-חאלד משנות הארבעים.
ערביי פיתחת רפיח, ואדי חווארת, מתולה, עמאוס, פולה ואום-חאלד – כולם קורבנות ההתנחלות (הקולוניזציה) הציונית מאז ראשיתה ועד ימינו. כל אחד מן המקומות הנזכרים עשוי, אולי, להיראות כ"חריג", אך אין הוא אלא חולייה אחת בשרשרת – קטע מתוך שיטה.
בגילוי הדעת הראשון שפורסם מטעמנו לאחר מלחמת יוני 1967 ("הסיבוב השלישי" – "מצפן" מס' 36) עמדנו על אופיה הנחלני של הציונות וקבענו כי "שיטת פעולתה היתה תמיד: ליצור עובדות מוגמרות – במקרה הצורך גם בכוח הזרוע, על חשבון הערבים ונגדם. בדרכה זו היתה היא בעלת ברית ובת חסות טבעית של המעצמות האימפריאליסטיות והתנגשה באורח בלתי נמנע עם הערבים". הוספנו גם כי "כל קווי האופי המסורתיים הללו של הציונות הופיעו בבירור גם במלחמה האחרונה".
כמובן, עמדתנו זו – שפורסמה עוד לפני המלחמה האחרונה, בזמן המלחמה ולאחריה – ריכזה עלינו אש תופת תעמולתית מצד הציונים למיניהם. במיוחד מצד הציונים השמאליים, המנסים לשווא לחבר ולמזג את הציונות עם הסוציאליזם, את הברית עם האימפריאליזם למעשה יחד עם המאבק האנטי-אימפריאליסטי להלכה, את הנישול עם אחוות העמים, את הנציונליזם עם האינטרנציונליזם. במלאכה זו נטלו חלק נכבד עסקני מפ"ם, בעיקר שליחיה ודובריה של מפלגה זו בחו"ל, האמונים על הטעיית השמאל המהפכני בעולם כולו.
* * *
אלא שמלאכת רמייה זו – של הציונים-השמאליים-המקצועיים – קשתה לאחרונה שבעתיים. לא מפני שהניתוח שלנו בדבר אופייה הקולוניזטורי של הציונות קנה אחיזה בקרב סוציאליסטים מהפכנים בעולם; גם לא תודות לעובדה שעמדתנו ביחס לשורשי הסכסוך הישראלי-ערבי זכתה לתפוצה מרבית, ניתרגמה לשפות רבות ועוררה תשומת לב בקרב מהפכנים בעולם הערבי. בעיקרו של דבר נעשתה מלאכת הרמייה קשה יותר בגלל מדיניותה של ישראל.
נישול התושבים בפיתחת רפיח, הפקעת השדות וריסוסם בעקראבה ורמיסת זכויותיהם האלמנטריות של תושבי בירעים ואיקרית מקשים, מקשים מאוד, על מלאכת התעמולה הציונית בכללה ועל שליחי התעמולה הציונית המתכסים באיצטלה סוציאליסטית בפרט.
המאורעות האחרונים הבליטו ביתר שאת את אופייה הנחלני והמנשל של הציונות, ולראשונה מזה שנים רבות נפתח בישראל ויכוח פומבי בשאלות אלה. ראה, למשל, את קטעי העיתונות המצולמים המופיעים כאן – אלה הם רק קטעים מעטים מתוך שפע המאמרים שהתפרסמו לאחרונה בעיתונות (הכותרת ממאמרו של ישעיהו בן-פורת, "ידיעות אחרונות", 14 ליולי. וכאן: קטע ממאמרו באותו עיתון, 11 לאוגוסט).
* * *
אנו מבחינים ומבדילים בין ציונים-שמאליים-מקצועיים לבין ציונים-שמאליים כנים. בכך איננו בחזקת מחלקי ציונים או מספקי תעודות הכשר מהפכניות. זוהי, בסך הכל, הכרה בעובדה פוליטית יסודית. שהרי בצד המקצועיים – כדוגמת אלי בן גל, שליח מפ"ם בצרפת, שמחה פלפן, מעורכי "ניו אאוטלוק", פרץ מרחב, מומחה מפ"מי לקשרים בינלאומיים ודומיהם – מצויים חברי מפ"ם ואנשי שי"ח רבים המאמינים בכל לבם כי ייתכן מיזוג בין ציונות לסוציאליזם וכי ניתן להגשים את מטרות הציונות מבלי לפגוע בזכויותיהם של הערבים.
את אלה אנו קוראים לוויכוח, ולא מהיום. אגב, בגיליון זה, במסגרת במת ויכוח, אנו מפרסמים את תגובתו של קורא ציוני-שמאלי, החולק על עמדתנו ומתווכח עם מחברי המאמר "המהפכה והבעיות הלאומיות בעולם הערבי", שהתפרסם בגיליון הקודם של "מצפן".
היום יותר קשה להשתמט מן הוויכוח הזה, כי לא בלבד אנו – וכמונו גם חברי אירגונים מהפכניים אחרים – קוראים לקיימו ואף יוזמים אותו מפעם לפעם, אלא שהציונים שאינם עוטים את אדרת הסוציאליזם על שכמם כבר מקיימים אותו בעצמם וכופים אותו על שותפיהם לרעיון הציוני מן האגף השמאלי.
ושוב, כדאי לחזור ולהזכיר זאת: ביסודו של דבר מתעורר הוויכוח לא כתוצאה מטריק של ציוני ימני המופעל כנגד ציוני-שמאלי, אלא כתוצאה מהמשך הכיבוש, הנישול והניצול של המוני הפלשתינאים.
הנה אפיזודה מן העת האחרונה, המלמדת כיצד מתפשט הוויכוח מן הנושאים האקטואליים אל הצד העקרוני של הבעיה.
כשסערו הרוחות סביב נישול תושבי פיתחת רפיח אירגנה מפ"ם סימפוזיון ב"צוותא" בתל אביב. כוונתה היתה לפקח על המאבק סביב הנושא הזה, לשמור אותו במסגרת מועדונים מחשש שיפרוץ לרחוב.
כיאה לדמוקרטיה הזמינו עסקני מפ"ם לסימפוזיון ציונים מכל צבעי הקשת, מימין ומשמאל. מהפכנים לא הוזמנו, ובצדק, שכן הללו היו מקלקלים את ההצגה, מציגים את פרשת רפיח על הרקע הציוני הכללי, כאפיזודה אחת מני רבות של נישול הפלשתינאים.
והנה, כשאלמוני מהקהל קרא קריאת ביניים והושתק על ידי היו"ר, התערב אחד מן היושבים על הבמה וטען כי יש לענות לאלמוני שכן קריאתו היתה לעניין. היה זה אלוף (מיל') אברהם יפה, שהוזמן לסימפוזיון כדי לסנגר על נישול תושבי פיתחת רפיח.
אמר יפה: "אל תעשו לעצמכם חיים קלים, האדם שקרא קריאת ביניים צדק כאשר חיבר את עניין רפיח עם פרשות אחרות מן העבר הקרוב והרחוק. אל תתארו את העניין כך, כאילו פרשת הפיתחה שונה וחורגת מתהליך ההתיישבות הציונית בכללו. הרי כולכם יודעים שהייתי חניך השומר הצעיר וככזה הלכתי להתיישבות והייתי בין מייסדי תל-עמל שבעמק. ואיזה תפקיד מילאתי ביום הראשון לעלייתנו על הקרקע? גירשתי את האריסים הערביים מעל האדמה!"
ושוב, ניסה היו"ר להסביר כי העניין לא שייך לנושא...
* * *
עם הבאת הגיליון לדפוס, התפרסמה הידיעה כי אנשי "הליגה להגנה יהודית" עוסקים בצבירת נשק... לשם "הדברת הטרור הערבי בעולם".
הם פירסמו את הדבר בגלוי, באסיפת עיתונאים, זכו להבנה ואהדה לא מעטות ולהתנהגות בכפפות של משי מצד המשטרה. ואין זה כלל מפתיע.
בגיליון זה מתפרסם מכתבנו אל הוועד המרכזי של רק"ח, הדן בצורך החיוני לארגן הגנה משותפת מול התקפות פשיסטיות. המכתב, שנכתב לפני למעלה משלושה חודשים, לא נענה עד היום. אך תוכנו לא איבד מחשיבותו. ההיפך הוא הנכון: בזמן כתיבתו היה מדובר בהתקפות פשיסטיות מצד "הליגה" ומקורביה, באמצעות "נשק קר"; היום ברור לכל כי "ליגה" זו מזוינת בנשק חם.
אין לנו ספק בכך, כי התירוץ הפשיסטי להזדיינות, המכוונת נגד "האויב החיצוני", משמש מסווה לפעילות נגד "האויב הפנימי". כך נוהגים הפשיסטים בכל אתר ואתר. כאלה הם גם הפשיסטים בישראל.
לכן איננו נמנים על אלה המזלזלים בסכנות הטמונות ב"ליגה להגנה יהודית" ועל אלה המתנחמים כי זוהי קבוצה קטנה, המורכבת "רק" מיהודים אמריקאים ורוסים. אנו חוזרים ומצהירים, כי הגנה משותפת מול התקפות פשיסטיות היא חיונית, היא הכרחית. לא אנו בלבד סבורים כך. גם אירגונים מהפכניים אחרים נוקטים בקו דומה. לכן פועלים חברינו, בכל פורום שהוא, למען מימושה של ההגנה המשותפת האנטי-פשיסטית.
המערכת