אחת מתופעות הלוואי המדאיגות ביותר של "הפלא הכלכלי הישראלי" שלאחר "מלחמת ששת הימים", הינה ראשית העתקתם של דפוסי-חיים דרום-אפריקאיים אל המציאות הישראלית.
הישראלים מתחילים אט-אט להפוך לגזע של אדונים, ממש כמו עמיתיהם הדרום-אפריקאים, וקיימת נטייה ברורה, שבעתיד הלא-רחוק יבצעו הפלשתינאים את כל אותן העבודות השחורות והמפרכות, בשכר רעב וללא תנאים סוציאליים. והרי כך יאה להם, לבני אותו עם מנוצח!
תהליך זה החל למעשה לפני מלחמת יוני 1967, אולם לאחריה הוא הפך בולט יותר. בינתיים אין זו תופעה כלכלית, אלא רק אות וסימן לבאות.
כותב "הארץ" מ-24 ביולי ש.ז.:
"אלפי ערבים מיהודה ושומרון כבר עובדים בענפים שונים בישראל ומספרם הולך ורב. במימשל הצבאי לאזור זה אין הערכה לגבי המספר המדויק של העובדים, אך מאשרים כי מספרם מגיע לאלפים".
ובהמשך הכתבה:
"הם עוברים כל בוקר במשאיות, בעיקר מכיוון קלקיליה וטול כרם, ורובם נקלטים בעבודות חקלאיות בשרון בשיטת הראיסים".
העיתונאי יגאל לביב ("הארץ", 26.7.68) מסביר את טיבה של שיטה זו:
"הראיס מקבל ממוצע של 15 ל"י ליום עבודה בעד כל עובד שהוא מספק, והוא מנכה לעצמו בעבור הוצאות נסיעה 4 ל"י. השכר המשולם הוא ללא תנאים סוציאליים".
שכרם של עובדים אלה, כפי שמתברר מדיווחי "הארץ", נמוך בהרבה מן השכר המשולם לפועלים ישראליים, אך גבוה משכרם של אלפי הערבים המועסקים על-ידי המימשל הצבאי בסלילת כבישים בגדה המערבית עצמה, המקבלים 4.80 ל"י ליום עבודה. והנה, מסתבר שגם שכר זה אינו הנמוך ביותר בשטחים הכבושים. הבדואים מסיני, למשל, המועסקים בתפקידי שמירה ברצועת עזה, "זוכים" בשכר של 2.40 ל"י (שתי לירות וארבעים אגורות!), תמורת 15-12 שעות שמירה. זהו, אגב, גם שכרם של פועלים פשוטים אחרים ברצועה.
קנה מידה להערכת כוונת המימשל הצבאי, לאפשר העברת עובדים נוספים מהגדה, משמשת החלטת "ועדת המנכ"לים לענייני השטחים" (מ-21.7.68), בדבר הקמת שש לשכות-עבודה בעריה העיקריות של הגדה. שמן הרשמי של לשכות אלה: "לשכות להכוונת עובדים באזור יהודה ואפרים" ("יהודה ואפרים" – השם החדש שמצאו חכמי התנ"ך ממשרד ראש-הממשלה). ומטרתן: לאפשר ויסות זרימת העובדים הזולים לישראל. "הארץ", למשל, קובע בסיפוק, כי זהו "שלב נוסף באינטגרציה של יהודה ושומרון וישראל".
במדור הכלכלי של אותו עיתון (ב-10 ביולי ש.ז.) התפרסם מאמר בשם "אחוות עמים" (במקור ללא מירכאות כפולות) ובו נאמר:
"מיזוג שני חלקי ארץ-ישראל, זה שממערב לקו הירוק וזה שממזרח לו, מתקדם בקצב מהיר יותר משניתן היה לנחש. החקלאות הערבית מייצרת אבטלה סמויה שאין לה פתרון אלא בהגירת פועלים ממנה לערים, כדי למצוא עבודה בתעשיה או בבנייה. למרבה המזל עשויה הגירה מעין זו לסייע לא רק לערבים אלא גם למשק הישראלי. המשק הישראלי מראה סימנים של מחסור בידיים עובדות. קשה לדעת אם זה יתפתח לתופעה כללית או יישאר מוגבל לאי-אלה ענפי תעשייה. על כל פנים, ההיצע הפוטנציאלי כבר יצנן את שוק העבודה ויסייע למנוע אינפלציה שמקורה בשכר עבודה".
אם נתרגם את לשון הפז של העיתון לשפה פרוזאית יותר, הרי שהעסקת פועלים פלשתינאים בשכר נמוך יש בה כדי למנוע העלאת שכרם של הפועלים הישראלים! בהמשך הכתבה "אחוות עמים" נאמר עוד:
"יש להסביר לעסקנים המודאגים של ההסתדרות כי האלטרנטיבה להעסקת פועלים מהשטחים המוחזקים בעבודות יצרניות היא העסקתם בעבודות יזומות. עבודות יזומות עולות כסף, וכסף זה בא ממשלם המיסים הישראלי. השאלה היא מה עדיף: שיגרדו פועלים ערביים כבישים או ייטעו יערות של איזה קרן קיימת ערבית מכספי המיסים שחברי ההסתדרות ישלמום, או שייצרו משהו מועיל – מועיל גם ליהודים. התשובה, כך נדמה, אינה מוטלת בספק; וטוב יעשה מר דיין אם אמנם יסייע לערביי הגדה להשתלב במידת הדרוש במשק הישראלי העשוי להיזקק לכוח עבודתם".
העורכים הנכבדים של העיתון המצוטט לעיל יכולים, כמדומני, לישון בשקט. מסתבר שאין כבר צורך להסביר לעסקני ההסתדרות את היעוד הלאומי הגדול הכרוך בהעסקת פועלים פלשתינאים כבושים במשק הישראלי. כי בינתיים התכנסה הוועדה המרכזת של ההסתדרות ודנה בשאלה, ובעקבות הדיון הוקמה ועדת חמישה, בראשות העסקן וושצ'ינה (מאחדות-העבודה לשעבר), שמטרתה "לברר עם שרים ומנהלים כלליים במשרדי הממשלה את עניין קליטת העובדים מהשטחים המוחזקים בעבודה בישראל". מזכירה הכללי של ההסתדרות, אדון אהרון בקר, אף הודיע, כי "הדבר ייעשה בתיאום עם ההסתדרות".
אלפי פלשתינאים מן השטחים הכבושים, העובדים במשק הישראלי בעבודות שחורות, בשכר רעב וללא תנאים סוציאליים – זהו חלק מן הנוף הישראלי החדש, שלאחר מלחמת יוני 1967. ושוב "הארץ", מה-24 ביולי ש.ז.:
"חדירת פועלים מיהודה ושומרון אינה רק בחקלאות. בירושלים כמעט כל השלב הבלתי מקצועי של ענף הבנייה מאויש בעובדים המגיעים נוסף על מזרח העיר גם מבית-לחם והסביבה. בירושלים המערבית חשים בחדירת עובדים ערביים לא רק לבניין אלא גם לשירותים אחרים. למשל בעבודות גננות נקלטים ערבים במקום גנני 'המשקם'. ידוע גם על משפחות ששוכרות עוזרות-בית ערביות לעבודות ניקיון בלירה לשעה. עובדת יהודייה מקבלת בערך פי שלושה".
עד כאן דברי "הארץ".
תהליך דומה, כאמור, התחולל גם לפני המלחמה האחרונה. באזור חיפה, למשל, ידוע כי אלפי ערבים ישראלים מכפרי הגליל ומסביבות נצרת הועסקו ועודם מועסקים בעבודות שחורות, בתנאים גרועים פי כמה מעמיתיהם היהודים. לכן אפשר להניח כי הצפת ישראל בעובדים כאלה תלך ותגבר, תוך ניצולם המחפיר והשארתם מופקרים, ללא זכויות וללא תנאים סוציאליים.
כדאי להזכיר כאן, לסיום, את מאמר המערכת שפורסם ב-29 במאי ש.ז. בעיתון הדרום-אפריקאי "די בורגר", המופיע בקייפטאון והמקורב לחוגי השלטון:
"ישראל ודרום-אפריקה קשורות בגורלן. שתיהן נלחמות על קיומן ושתיהן מגיעות להתנגשות מתמדת עם הרוב המכריע באומות המאוחדות. שתיהן מוקדי עוצמה מהימנים בסביבה, שבלעדיהן היתה נופלת קורבן לתוהו ובוהו אנטי-מערבי. האינטרס הדרום- אפריקאי מחייב שישראל תצליח לבלום את אויביה, שהם גם מאויבינו המרושעים ביותר; וישראל היתה מקוממת נגדה את העולם, אילו היה מסלול הספנות מסביב לכף התקווה הטובה (התחליף של סואץ) יוצא מכלל שימוש, בגלל עירעור שלטונה של דרום-אפריקה. המעצמות האנטי-מערביות דחפו את ישראל ואת דרום-אפריקה לשותפות אינטרסים, ושותפות זו מוטב שתנוצל משיוכחש קיומה".
עד כאן דברי הגזענים הלבנים. השאלה היא, אם המשך הכיבוש ודיכוי האוכלוסייה הערבית יביאו, נוסף ל"שותפות האינטרסים" עם מדינת האפרטהייד, ליצירת אפרטהייד כה גס וברוטאלי גם בישראל.
העובדות שהבאנו לעיל, בתחום המשק ויחסי העבודה בישראל ובשטחים הכבושים, יש בהן כדי לשרטט תשובה מדאיגה לשאלה זו.