השביתה ההיסטורית של יום האדמה לפני 40 שנה הייתה מרד של ממש נגד מדיניות הנישול הגזענית והפקעת האדמות המאסיבית שהובילה ממשלת רבין הראשונה ב־1976. הממשלה הפקיעה אלפי דונמים של אדמות השייכות ליישובים הערביים בגליל כחלק מתוכנית רחבה ל"ייהוד הגליל" — כלומר דחיקת האוכלוסייה הערבית־פלסטינית לשטח כמה שיותר קטן והקמת יישובים יהודים חדשים במטרה ליצור רוב יהודי בגליל. במהלך השביתה כוחות מג״ב וצבא נכנסו לכפרים ולישובים ודיכאו את ההפגנות באש קטלנית: שישה מפגינים נהרגו ועשרות נפצעו.

לצד המשך הרחבת מפעל ההתנחלויות בשטחים הפלסטינים הכבושים בגדה והמצור על רצועת עזה, גם בתוך הקו הירוק נמשכת מדיניות הנישול הגזענית. תושבי הכפר ראמיה לדוגמא, שאדמותיהם הופקעו ב־1976 ערב יום האדמה ההיסטורי, לטובת הקמת העיר כרמיאל, עדיין נאבקים על זכותם להישאר בבתיהם ולהתחבר למים ולחשמל. תושבי אום אלחיראן בנגב, לשם הגיעו ביום רביעי מאות מפגינים, נאבקים נגד תוכנית פינוי והרס הכפר לטובת הקמת יישוב חדש של גרעין תורני של יוצאי ההתנחלות עלי.

מצוקת הדיור הכללית בארץ מחריפה: מחירי הדיור ב־2015 עלו ב־6% בממוצע, ודווקא ביישובים העניים יותר כמו עכו וקריית גת הם זינקו ב־18%. עבור זוגות צעירים ביישובים הערביים המצוקה כפולה. אין איפה לבנות גם בגלל מחסור בתוכניות מתאר ובגלל מדיניות הפקעת האדמות. רבים נאלצים להסתכן בהריסה ולבנות את ביתם ללא אישור. 50 אלף בתים ביישובים הערבים בישראל נמצאים כיום בסכנת הריסה!

מדובר במדיניות מכוונת של אפליה. בשנת 2013 פרסם מנהל מקרקעי ישראל 44 מכרזים להקמת אזורי תעשייה ביישובים יהודים, לעומת אפס מכרזים בתחומי השיפוט של הרשויות הערביות. לאחר גלי הפקעת האדמות החוזרים עומד כיום שטח השיפוט של הרשויות הערביות בישראל על 2.5% מאדמות המדינה. על רבות מהאדמות שהופקעו מהיישובים הערבים הוקמו אזורי תעשייה של רשויות מקומיות יהודיות וכך נותרות הרשויות הערביות במחסור מתמיד של משאבים.

ארגון עדאלה פירסם השבוע דו״ח על מצוקת הדיור בחברה הערבית. אחד הממצאים המדהימים הוא שרשות מקרקעי ישראל שיווקה בשנה שעברה 27,539 יחידות דיור ביישובים יהודים וביישובים מעורבים במסגרת תכנית "מחיר למשתכן", וזאת לעומת 729 יחידות דיור בלבד ששווקו במתכונת זו ביישובים הערביים (כ־2.56%). אמנם התוכנית "מחיר למשתכן" שנועדה בעיקר לספק מראית עין של פתרון, לא נותנת מענה אמיתי למצוקת הדיור גם ביישובים היהודים, אך גם כאן האפליה זועקת.

המדיניות הגזענית שהובילה לאירועי יום האדמה לפני 40 שנה ממשיכה כיום ובשילוב עם המדיניות הניאו־ליברלית מחריפה את המצוקות החברתיות. 52% מהציבור הערבי פלסטיני בישראל חי בעוני, מערכת החינוך הציבורית ביישובים הערבים בקריסה ויש מחסור כרוני בהשקעה בתשתיות ושירותי רווחה.

פעילי ופעילות מאבק סוציאליסטי השתתפו בצעדת יום האדמה המרכזית מסח׳נין לעראבה. קראו את הפלייר שחילקנו בצעדה:

די לאפליה! די לעוני! די לכיבוש!

הממשלה מפחדת מזה: מאבק רחב ברוח יום האדמה של 76׳. צעדות מחאה המוניות וצעדי שביתה נגד הגזענות, האפליה, הכיבוש ולמען שוויון וצדק חברתי.

לפני 40 שנה תושבי הגליל התקוממו נגד הנישול מאדמתם והציתו הפגנות המוניות בצפון ובנגב, בגדה ובעזה. 40 שנה אחר כך תושבי ראמיה עדיין נלחמים נגד ההשלכות של אותה הפקעת אדמות מסיבית. בנגב מפגינים היום סולידריות עם תושבי אום אלחיראן ועתיר שמובילים את המאבק נגד תוכניות הממשלה לנישול ערביי הנגב. המורים הפלסטינים בגדה המערבית יצאו למאבק המוני בדרישה לפרנסה וחיים בכבוד, ואלפי צעירים ברחבי הגדה ובעזה קוראים להתקוממות חדשה נגד הדיקטטורה של הכיבוש.

הממשלה הגזענית מפחדת ממאבק של שכבות רחבות.

לכן היא ממשיכה להסית, לדכא הפגנות, לכלוא בני־נוער, להרוס בתים, יישובים ושדות חקלאיים.

לכן "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" סוגרת עיתונים ועמותות צדקה, מוציאה תנועות פוליטיות מחוץ לחוק, פועלת לסילוק חברי כנסת שנבחרו על־ידי מאות אלפי מצביעים, מכניסה למעצר על דברי ביקורת ברשתות החברתיות ועל ניסיונות לארגן מחאה, מונעת תקציבים ממוסדות תרבות שמעזים להשמיע ביקורת על הכיבוש והדיכוי ומחזיקה בכלא פעילים פוליטיים ועיתונאים לחודשים ללא משפט וללא שום אישום.

לכן חברי הממשלה ושותפיהם מה"אופוזיציה" כמו ליברמן, הרצוג ולפיד לא מחמיצים שום הזדמנות להסית לפגיעה בתושבים ערבים־פלסטינים ובזכויותיהם הפוליטיות. לכן הם מסיתים את הציבור היהודי נגד המאבקים של הציבור הפלסטיני ורודפים ארגונים ישראלים המתנגדים לכיבוש.

מעצרים שרירותיים, הרג תושבים ועידוד הוצאה להורג ללא משפט של חשודים — המלחמה של ממשלת נתניהו היא להגנה על ההתנחלויות, על הדיקטטורה של הכיבוש והמצור בשטחי 67׳, ועל האפליה והדיכוי הלאומי של הפלסטינים משני צדי הקו הירוק.

אבל מולה דור חדש קם להיאבק. בזמן שלמרבה הצער הייאוש מצליח לדחוף שכבה קטנה של צעירים לחפש "נקמה" בדרך הרסנית של תקיפות חסרות הבחנה נגד אזרחים — שמחזקות את הימין הישראלי ופוגעות בחפים מפשע משתי הקבוצות הלאומיות — הרבה יותר צעירים פלסטינים לוקחים חלק בהפגנות ורוצים לראות מאבק רחב ואפקטיבי.

שביתת המורים הפלסטינים מראה את הדרך למאבק בכיבוש ולמען צדק חברתי

שביתת המורים הארוכה בגדה המערבית, בה השתתפו באופן פעיל גם התלמידים, כללה בשיאה הפגנות של עשרות אלפים ברמאללה, וזאת למרות הדיכוי והאלימות מצד "מנגנוני הביטחון" של הרשות הפלסטינית וקריאות הגנאי של בכירי הרשות על כך שהמורים בוגדים ב"חובתם הלאומית". המאבק כבר הצליח להגיע להישגים ראשונים. אבל יותר מזה, הוא מראה את הדרך למאבק שיוכל לקרוא תיגר באמת גם על הכיבוש — דרך של מאבק המוני של עובדים וצעירים.

גל המהפכות במזרח התיכון לפני 5 שנים הראה שהעובדים והצעירים יכולים להפיל דיקטטורים בעזרת הפגנות ושביתות. אותם דיקטטורים נפלו, אבל את מקומם תפסו דיקטטורות אחרות, מלחמות אזרחים והתערבויות אימפריאליסטיות. המהפכות לא הושלמו. היתה חסרה הנהגה פוליטית בדמות מפלגות של ציבור העובדים שיובילו מאבק מאוחד ורחב של עובדים ועניים מכל הקבוצות העדתיות והלאומיות להגשמת השאיפות לדמוקרטיה ולצדק חברתי דרך מאבק להפלת המערכת הקפיטליסטית שמבטיחה אי־שוויון קיצוני ועוני, ולמען שינוי סוציאליסטי.

כמו בשאר האזור, גם כאן חסר שמאל סוציאליסטי שיארגן ויוביל את המאבק של העובדים והעניים נגד אפליה, דיכוי ועוני ולשינוי יסודי של החברה, שיבטיח רווחה, שוויון, דמוקרטיה וביטחון אישי לכלל התושבים.

המאבקים של פלסטינים לשחרור מדיכוי לאומי ומעוני, המאבק של ישראלים יוצאי אתיופיה לשחרור מאפליה גזענית, והמאבק של עובדות סוציאליות ושל קבוצות עובדים נוספות נגד משכורות עוני רומזים לאינטרס משותף של שכבות רחבות משתי הקבוצות הלאומיות להיאבק נגד ממשלת נתניהו והמדיניות הקפיטליסטית והגזענית.

כן להפגנות, צעדות מחאה וצעדי שביתה נגד הממשלה הגזענית, נגד האפליה, נגד הכיבוש ולמען שוויון וצדק חברתי.

תנועת מאבק סוציאליסטי דורשת:

• די להסתה הגזענית ולהתקפות נגד הציבור הערבי־פלסטיני! די לרדיפה הפוליטית! די לאלימות המשטרה! לא ל"חוק הדחת הח״כים", לבטל את הפללת התנועה האסלאמית הצפונית, לבטל כל חוק ומדיניות מפלים ואנטי־דמוקרטיים.
• די להריסות הבתים ולגזילת אדמות. די להפללת בנייה על רקע גזעני. סוף לאפליה התקציבית של רשויות ערביות ובתי ספר ערביים, סוף לאפליה בשירותים החברתיים ובהעסקה.
• לבטל את כל התוכניות הגזעניות ל"ייהוד" הנגב והגליל. כן לתוכניות פיתוח שיבטיחו רווחה ושוויון לכלל התושבים. הכרה בכל היישובים ה"לא מוכרים" וחיבורם לתשתיות ולשירותים חברתיים. להכיר בזכויות העקורים לשוב ליישוביהם שנהרסו.
• להשקיע מסיבית ללא אפליה, בדיור ציבורי נאות, בחינוך איכותי בחינם, בהכשרה מקצועית וביצירת מישרות בשכר ראוי — מימון בעזרת מיסוי מוגבר על העשירים ועל התאגידים הגדולים. לא להעסקה קבלנית.
• סוף לדיקטטורה של הכיבוש וההתנחלויות בשטחי 67׳. סוף למדיניות המצור ולהתקפות על תושבי רצועת עזה. די לאיסור הגזעני על איחוד משפחות פלסטיניות! כן להכרה במדינה פלסטינית עצמאית.
• להעביר לבעלות ציבורית את הבנקים, משאבי הטבע והתאגידים הגדולים, תחת פיקוח וניהול ציבוריים ודמוקרטיים על־ידי ציבור העובדים, כחלק מהמעבר למשק שיתנהל באופן מתוכנן ודמוקרטי לרווחת הכלל.
• כן לשתי מדינות סוציאליסטיות ודמוקרטיות באמת, עם שתי בירות בירושלים, תוך הבטחת שוויון זכויות מלא לכל ופתרון צודק לפליטים שיכלול הכרה בזכות השיבה, כחלק מאיחוד קונפדרלי של מדינות סוציאליסטיות במזרח התיכון. כן לאביב סוציאליסטי!