ראיון עם פעיל ארגון "אחדות", אייל רוזנברג

ראיון עם מדען חוקר, אנרכיסט ופעיל ארגון "אחדות", אייל רוזנברג לערוץ RT network הידוע, בנושא הכיבוש והטבח בעזה ומכתב סרבניות וסרבני המילואים.

עמדת הארגון ביחס למאבק הפלסטיני

banksy-graffiti-street-art-palestine3בחסות הכוחות האימפריאליסטיים ובשירותם השתלט מפעל ההתנחלות הציוני על פלסטין, דחק וממשיך במאמציו לדחוק את המוני התושבים המקומיים אל מחוץ לאזור שבשליטתו, או לכל הפחות, לרכזם במובלעות מצומצמות.

חלק מן הפלסטינים שרדו את המאמצים לסלקם, והיו לאזרחי/ות ישראל – מופלים לפי חוק ונוהג. מדינת ישראל ממשיכה במאמצים לנשלם; לאחרונה מתרכזים מאמצים אלו ב'תכנית פראוור' בנגב, המעלה את זיכרונות מהלך 'ייהוד הגליל' בשנות ה-70', ויום האדמה. חלק אחר מן הפלסטינים, בשטחים שנכבשו במלחמת 1967, נמצאים ברובם תחת שלטון צבאי, אשר חופש-הפעולה הניתן לו לדחקם או לרכזם בגושים גדול בהרבה מאשר בשטחי הריבונות הישראלית. בנוסף להשתלטות ההדרגתית על רוב אדמתם, ישראל מגבילה את הפלסטינים בפיתוח הכלכלי האישי והקיבוצי, מונעת מהם חופש תנועה, אסיפה, וביטוי ומדכאת בדרכים מגוונות את התנגדותם להמשך תהליך ההתנחלות והכיבוש. עם זאת, יש לציין כי לא מתקיימות בפלסטין שתי כלכלות נפרדות: הפלסטינים בשטחי 1948 משולבים לחלוטין במשק הישראלי – כעובדים שכירים מופלים לרעה, וכתושבי יישובים הסובלים מתת-פיתוח; וחלק ניכר מהפלסטינים תושבי הגדה המערבית עובדים כשכירים של בעלי עסקים ישראליים, או במיזמים עסקיים מקומיים אשר מוכרים לשוק הישראלי – אם במפעל ההתנחלות בגדה המערבית, או אם בשטחים שבריבונות ישראל הרשמית.

רוב הפלסטינים שגורשו אל מחוץ לארץ וצאצאיהם, וגם רבים מאלו ששרדו את גלי הדחיקה והגירוש, חיים כפליטים או כעקורים פנימיים – הן בשטחי כיבוש 1948, הן בשטחי כיבוש 1967 והן בארצות השכנות.
הפלסטינים מתנגדים לאורך השנים לדחיקתם, דיכויים וניצולם. במקומות הימצאם השונים מוצאת ההתנגדות את ביטויה בדרכים שונות: חלקן הפגנתיות, חלקן סמליות, חלקן פעולות ישירות; חלקן מזוינות, חלקן בלתי-אלימות, חלקן אלימות בלתי-מזוינות; רובן ללא שיתוף-פעולה עם ישראלים המתנגדים למדיניות הציונית, אך חלקן ביחד עם פעילים כאלו. למרבה הצער, התנגדותם של המוני העמלים הפלסטינים לאורך השנים, לגווניה, הצליחה בעיקר לעכב ולצמצם את תהליכי ההשתלטות, אך לא הצליחה ככלל להחזיר את הגלגל אחורנית.

איננו שותפים לאשליה של חלקים בציבור העמלים הפלסטינים והישראלים, כי במצב העגום בו אנו נתונים יש לקבל את 'פתרון שתי המדינות'. חלוקת פלסטין לשתי מדינות מקודמת מזה כמאה שנים על-ידי המעצמות – בריטניה, צרפת, ארה"ב, ברה"מ ואחרות. זוהי חלק ממעורבותן הכללית באזור, אשר דנה אותו לדרך ללא-מוצא, למשטרים רודניים, לעוינות וללחימה בין-עדתית ובין-דתית, ללא ההתפתחות הכלכלית והפוליטית לה כמהים תושביו. הקמת מדינה פלסטינית, בין אם יוקצו לה 15% או 25% משטחי פלסטין המנדטורית, לא תפתור את בעיות היסוד השוררות בארץ, וודאי שלא תביא 'קץ לסכסוך': לכל היותר יהיה בכך הסדר פשרה בין העלית הקפיטליסטית הישראלית למשטר משתף-הפעולה ברשות הפלסטינית; הסוכנים המקומיים יקבלו לידיהם את הסמכות לדיכוי ולניצול הישיר של התושבים, לטובתם ולטובת האינטרס הזר.

נכון הדבר, כי נסיגה ישראלית משטחי 1967 תבלום את תהליכי הנישול והדיכוי הישירים של הפלסטינים שם בידי הכוחות המזוינים של ישראל. היא צפויה לצמצם את החיכוך וההתנגשויות בין תושבי הגדה והרצועה לבין כוחות הצבא והמתנחלים, ואת המתקפות הצבאיות הישראליות, אשר מציתות בלב כל אש של שנאה, ומחזקות גם את הלאומנות – אצל כובשים ונכבשים כאחד. ונסיגה כזו אף עשויה לאפשר חזרה מצומצמת של פליטים לתחומי המדינה הפלסטינית.

מצד שני, הסכם על הקמת מדינה פלסטינית כזו יזכה את מדינת ישראל בלגיטימציה בין לאומית לכיבושי מלחמת 1948 ול'נכבה' – נישולם, עקירתם וגירושם של מאות אלפים (כיום מיליונים). הסכם כזה גם יחזק את ההפרדה הפוליטית והכלכלית בין שני חלקי הארץ, אשר בשניהם יושבים פלסטינים, ואת ההפרדה בין האוכלוסייה העברית והערבית. הדבר יקשה על המאבק למען הכרעה צודקת בעימות המתמשך עם התנועה הציונית – ממנו סובלים בעיקר העמלים הפלסטינים, אך גם העמלים העברים בתחומי מדינת ישראל, באופנים שונים. וכל עוד לא שבו הפליטים, כל עוד לא הוחזרה גזלתם; כל עוד שורד המשטר הישראלי, הלאומי-הציוני, המדיר, המפלה והמדכא את נתיניו ואזרחיו הפלסטינים – לא יגיע 'הקץ לסכסוך'.
חלקים אחרים בציבור העמלים, בעיקר בקרב הפלסטינים, דוגלים בהקמת מדינה דמוקרטית אחת לכל תושבי פלסטין-ישראל.

מדינה דמוקרטית אחת, לו קמה, יכולה הייתה לאפשר שיוויון אזרחי למי שיהיו אזרחיה, וקץ לאפליה הממוסדת הרשמית נגד הפלסטינים. ייתכן מאוד שהייתה מאפשרת שיבה של הפליטים. כמו-כן, כינון מדינה כזו היה מצריך פירוק של מדינת ישראל ושל הרשות הפלסטינית, בניגוד למטרות המעצמות האימפריאליסטיות; כך, מצע כזה מבוסס על מידה של תקווה, ולא ייאוש והשלמה עם הסדר הפוליטי הקיים.

אך מדובר בתקווה תועת-דרך, כי כל עוד לא הובסה העילית הקפיטליסטית-הציונית השלטת של מדינת ישראל, המדינה האחת שעל הפרק היא רק זאת שכבר קיימת למעשה. אפילו יצלח הניסיון להקים מדינה דמוקרטית כזו, אין לשכוח כי מדינות בכלל, ומדינות דמוקרטיות בפרט, הנן צורות פוליטיות המוקמות ומתוחזקות על-ידי מעמדות מיעוט שליטים, לתחזוק מערכות יחסים חברתיים שהנן דכאניות ונצלניות. אופי הדיכוי והניצול משתנה ומשתכלל במדינות מפותחות יותר, אך יסוד זה לא נעלם ולו לרגע. במדינה כזאת
העמלים הפלסטינים והעברים יכולים לצפות לחיות בחברה כדוגמת דרום-אפריקה, בה מיעוט קטן של בעלי-הון לבנים ושותפיהם הזוטרים הלא לבנים מחזיק ברוב אמצעי הייצור והאדמות, ותאגידים רב-לאומיים נהנים מחופש פעולה רחב.

אנו מצטרפים למסקנה אשר קודמים לנו במאבק כבר הסיקו: תבוסת המעמד השליט הקפיטליסטי-הציוני, ומפעל ההתנחלות והנישול שלו, מצריכה מהפכה חברתית עמוקה, שינוי ביחסי הייצור ויתר היחסים היסודיים בחברה, ולא מהפכה פוליטית גרידא. סביר אף להניח, שמהפכה כזו תתאפשר רק בקנה-מידה אזורי, בכמה ארצות סובבות גם-יחד, ולא בפלסטין-ישראל בנפרד וכשלעצמה. רק שינוי שכזה יאפשר בניין חברה בלתי-סמכותנית, חפה מניצול; בה אכן ישררו חופש שיוויון ואחווה; בה תפוג האיבה הלאומנית שהצטברה.

יחד עם האמור לעיל, נאמר גם את המובן מאליו: אנו ניאבק, כארגון וכפרטים, יחד עם הפלסטינים תושבי הגדה ועם פעילים ישראלים ואחרים במאבק היומיומי נגד כל היבטי הכיבוש והדיכוי בשטחי כיבוש 1967; נתמוך ונשתף פעולה כמיטב יכולתנו עם מאבק תושבי עזה מול התוקפנות הישראלית והמצור הישראלי-מצרי; ונפעל בתוך גבולות 1948 נגד ההפליה, הדיכוי והנישול של העמלים הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית.

חברי ארגון "אחדות"
התקבל ב – 25.04.2014

אחדות – ארבע שנות פעילות

 1505985_718138581544663_1641890184_nהיום אנו מציינות/ים ארבע שנות פעילות לארגון "אחדות". הארגון שהוקם על ידי מספר א/נשים באזור המרכז ב2010, התגבש וגדל באופן משמעותי במהלך השנים שעברו. האנרכיסטים/ות ברחבי הארץ שחשו כי הן/ם בודדים/ות בתפיסתן/ם המהפכנית – גילו כי אינן/ם לבד, והחלו להתאחד כדי להוות גורם משמעותי בנוף המקומי. עוד ועוד פעילות/ים מערים שונות ברחבי הארץ מגלות/ים האחד/ת על השני/ה, ומקימות/ים תאים נוספים של "אחדות". הפעילות/ים ממשיכות/ים להילחם, שכם אל שכם, בסולידריות, עם אוכלוסיות מוחלשות, מדוכאות ומנושלות ברחבי הארץ. הפעילים/ות ממשיכים/ות להיאבק למען הגשמת החזון האנרכיסטי, למען שינוי חברתי מהפכני, ולמען פירוק המנגנונים והמבנים המדכאים, המנצלים והפוגעים בכל איש/ה ברחבי הארץ וברחבי העולם הקפיטליסטי. פעילות/י הארגון הפדרטיבי המתרחב ממשיכים/ות ועוד תמשכנה לאתגר את מוסדות המדינה וההון,עד לנפילת משטר הדיכוי הקפיטליסטי-מדינתי-היררכי, והגשמת הסוציאליזם החירותני, ביצירת חברה צודקת,חירותנית, שיוויונית וסולידרית.

חברי וחברות הארגון

ראיון עם ח'סן עלי, קומוניסט-חירותני מ"החזית העממית לשחרור פלסטין".

460_0___30_0_0_0_0_0_palestine_cuba_web[תרגום של ריאיון בין ח'סן עלי לניקולס פסדינה מאנרקיסמו.נט משנת 2009]

ח'סן עלי הוא דור שלישי למשפחת פליטים פלסטינית. סביו וסבתותיו גורשו מהכפר שבו גרו, הנמצא כיום בשטחי מדינת ישראל. הוא והוריו נולדו במחנות פליטים ברצועת עזה. כילד, זרק אבנים בתקופת האינתיפאדה הראשונה (87'-93'). הוא משחזר את דרכו לאלטרנטיבה חירותנית,  מסביר את עמדתו בתור קומוניסט-חירותני החבר בחזית העממית (PFLP), ואת נקודת מבטו על ההתנגדות לכיבוש.

מה המצב בעזה מאז המלחמה בינואר (עופרת יצוקה) ?

 עזה נשארה במצב של קיפאון. מצד אחד, המצב ההומניטרי ממשיך להידרדר. המצור שהטילו ישראל והקהילה הבינלאומית סגר אותנו בתוך הגטו הזה, בתוך מקום בו א/נשים מתמודדות עם הרס, רעב ואסון סניטרי. יותר מארבעים אלף בתים ובנייני-מגורים נהרסו, ודריהם גרים במחנות אוהלים, ומתמודדים עם החורף הראשון שלהם באוהלים.

המצב הפוליטי גם הוא אנוש: ישראל ממשיכה את הפרויקט הקולוניאלי שלה, לאחר שכפתה את תנאיה על הממשל האמריקאי, כשאירופה הזדנבה מאחור, ויישרה עמן קו. המצביאים/אדוני-המלחמה הישראלים מאיימים על עזה במלחמות עתידיות, כשהמערב מגיב לכך בהשהיית פרסום הגינוי של ישראל בידי ועדת החקירה של האו"ם.

נוסף על כך, ישנו המצב הפנימי, שמשפיע עלינו יותר מכל סוגיה אחרת. ישנו מאבק פנימי שמונע ע"י חמאס ופת"ח, שממוקדים באינטרסים שלהם, ובבריתות האזוריות והגלובליות שלהם. הציבור הפלסטיני הוא זה שבסופו של דבר ישלם על הקונפליקטים הללו. המצב קשה מאוד וישנם סיכונים רבים. מעולם לא היה המאבק הפלסטיני בכזו סכנה כמו היום.

איך הצטרפת לחזית העממית לשחרור פלסטין?

 בתור נער, הייתי תומך פת"ח. אבל בתקופת "הסכמי אוסלו", פגשתי את חיידר עבד אל-שאפי, דמות משפיעה במאבק, שעמד בראש המשלחת הפלסטינית לועידת מדריד בשנת 91'. הוא נתן לי העתק של פרוטוקול "הסכמי אוסלו", והסביר לי את הסכנה שהם מציבים למאבקנו.  המודעות הפוליטית שלי נבנתה מתוך אותה פגישה, ומתוך ההתבוננות שלי על השחיתות, אי הצדק החברתי, המאסרים הפוליטיים והדיכוי של כל הקולות שהיו ביקורתיים כלפי סמכות ושלטון בתוך החברה הפלסטינית. בתקופה הזו, שנקראת "ימי הזהב של הסכמי אוסלו", נכנסתי לאיגוד הסטודנטים של "החזית העממית", ולאחר מכן, הצטרפתי גם לארגון עצמו.

איך היית מתאר את החזית העממית בשנת 2009? האם ישנם פערים בין חזון הארגון לבין הפוליטיקה בשטח?

 בשנת 2006, זכתה החזית העממית בשלושה מושבים בלבד בבחירות הכלליות. אולם, מתוך אכזבה ממדיניות פת"ח וחמאס, שגרמה לחלוקה פנימית ולמלחמת אזרחים, שמשרתות הרבה יותר את הכיבוש מאשר את הציבור הפלסטיני, יותר א/נשים מחפשים/ות אלטרנטיבה, ומצבו של הארגון טוב יותר. אבל החזית העממית ושאר ארגוני השמאל מצטמקים כבר במשך שנים, ולא יכולים להיתפס כאלטרנטיבות חזקות ויציבות. בכדי שיוכלו להיתפס ככאלה, עליהם לערוך שינויים משמעותיים באסטרטגיה.

בתור קומוניסט-חירותני וחבר בחזית העממית, מה הוא מעמדך בתוך הארגון?

 ל"חזית העממית לשחרור פלסטין" יש שורשים מגוונים ורחבים. הארגון היה בעיקר לאומני-ערבי כשהוקם ב1967, אך מאוחר יותר, ב1972, הוגדר כמרקסיסטי. הארגון מתמקד במאבקים לשחרור ולצדק חברתי. הרבה חברים בארגון מזדהים כמאואיסטים או סטליניסטים, אך ישנם גם ליברטריאניים מיליטנטיים כמוני. כולם מנסים להשמיע את קולם. בתור קומוניסט-חירותני, אני חושב שמאבקים משותפים יותר חשובים מאיחוד כל כוחות השמאל בפלסטין. לאחד כוחות חלשים לא בהכרח יוביל לכוח ולאפקטיביות גדולים יותר. על מנת להתרחב בעתיד, החזית העממית צריכה להתבונן ולהסיק מסקנות ממקרי העבר. לדוגמה, ההתנסות בוועדות העממיות בתקופת "האינתיפאדה הראשונה", שיצרו מבנים חינוכיים, חברתיים, תרבותיים וכלכליים אלטרנטיביים. בתי הספר העממיים החליפו את אלו שנסגרו ע"י כוחות הכיבוש, וקואופרטיבים ביתיים ומקומיים היוו תחליף למקומות העבודה שאבדו בישראל, בשל מניעת הגישה. זה היה מאבק מאוד אפקטיבי, הניסיון הזה סחף רבים מהציבור – נשים, גברים, ילדים בכל כפר, עיר או מחנה פליטים. בסיטואציה כזו, אפשר אולי לדבר על שמאל מאוחד.

מהם יחסי הכוחות כיום בין חמאס, פת"ח והחזית העממית?

 ל"חזית העממית לשחרור פלסטין" תמיד היה עיקרון: "חזית משותפת ומאוחדת נגד הכיבוש ולמען התדיינות דמוקרטית בכל הנוגע ליחסים הפנימיים ולמאבקים חברתיים". החזית העממית, הפת"ח והחמאס, מנסים לשנות את המצב הפנימי, ולסיים את הסכסוך והחלוקה הפנימיים. לצערי, שני ארגוני הימין – חמאס ופת"ח, מאוד מסוגרים בעצמם, באופן של "אם את/ה לא איתנו, את/ה נגדנו". שניהם רוצים במונופול על הלגיטימיות הפוליטית, ושאחרים ינהרו אחר עמדותיהם. אחרי הבחירות בשנת 2006, החזית העממית יצאה בהצהרה ברורה: "אנו למען מאבק מאוחד, למען דמוקרטיה וצדק לציבור הפלסטיני". וזה מנחה אותנו מאז, אנו מתנגדים/ות למאסרים פוליטיים, ולכל הפרה של חירויות פרטיות וקולקטיביות. בעיני החזית העממית אין דבר שיצדיק כי פלסטינים יהרגו אחד את השנייה בזמן המאבק בכיבוש. אך עמדות אלו גרמו לנו לבעיות עם מנגנוני ה"ביטחון" בגדה המערבית ובעזה. כלומר, עם שתי ה"רשויות הפלסטיניות" (זו החמאסית וזו הפת"חית).

מהו מצבן של התנועות החברתיות כיום במאבק כנגד הכיבוש?

 באינתיפאדה השנייה שהחלה בשנת 2000, ההתנגדות החמושה והמאורגנת לא החלה עד החודש השלישי של ההתקוממות, לאחר הטבח במפגינים ע"י כוחות ישראלים. הפער במאזן הכוחות בין המפגינים הפלסטינים לבין מטוסי הקרב הישראלים הטובחים בהם, הציתה התקוממות עממית חמושה. אך הבעיה שנותרת היא החוסר בתכנון ובדרישות פוליטיות. השלטון (הלאומני) הפלסטיני נדרש לדון עם השלטון בישראל – מה שמאז ומתמיד לא קידם שום דבר – ולציית לארה"ב. בנוגע לחמאס, הם ממשיכים להפיץ דמגוגיה שמוזנת על ידי הברוטליות הישראלית.

אולם ישנן מספר דוגמאות למאבקים עממיים נגד הכיבוש: החרם (BDS), ההפגנות השבועיות בגדה כנגד הגדר, הקמפיינים למסיקת זיתים משותפת עם הפלאחים הפלסטינים, וכן הלאה. אם הפלסטינים/ות ותנועת הסולידריות הבינלאומית יוכלו להרחיב את הפעילויות שלהם, נוכל לצבור השפעה במאבק כנגד הכיבוש.

לדעתך, האם אנחנו בדרך ל"אינתיפאדה שלישית"?

 במצב הנוכחי, קשה לומר אם דבר שכזה אפשרי. המו"מ נמצא במצב של מוות קליני, והשלטון הישראלי אינו מעוניין למסור שום דבר למחמוד עבאס, שהוא האחרון שעוד מאמין במו"מ. הכל אפשרי, אך היעדרותה של אחדות עממית, וקיומם של חיכוכים פוליטיים בין שתי החזיתות הפלסטיניות לא מייצרות תנאים ארגוניים אופטימליים לפרוץ "אינתיפאדה שלישית". אבל עלינו לזכור שהאינתיפאדות הקודמות צצו בספונטניות יחסית, ואיש לא ניבא את פריצתן.

לסיכום, השאלה המציקה: מדינה אחת, או שתי מדינות?

 הרשה לי להזכיר כי עד 1974 הייתה דרישה פלסטינית מובהקת למדינה אחת, חילונית ודמוקרטית. הדרישה הזו נגנזה לאחר לחץ מהקהילה הבין-לאומית. מאז, אש"ף החל להיאבק למען שתי מדינות, תוך ייסודה של מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב67', שתואמים ל27% מפלסטין המנדטורית. מאז תחילת המשא ומתן, שמטרתו הייתה ליישם את החלטות האו"ם בנוגע לסכסוך, לא היה אפילו לא סימן אחד להכרה ישראלית בהחלטות הללו, וזה כך עד היום. אדרבא, השטחים של המדינה הפלסטינית העתידית נקרעו לגזרים; נושא שיבת הפליטים נגנז; סיום הכיבוש נדחה ללא הגבלת זמן. ונוסף לכך, פלסטינים עם אזרחות ישראלית – 20% מהציבור במדינת ישראל – נמצאים בסכנה שמא יגורשו, מתוך מטרה להסיר את האיום שהם מהווים על ה"טוהר הדמוגרפי של המדינה היהודית".

הדבר החשוב לדעתי, לכל דרי פלסטין, הוא לסיים את הכיבוש הקולוניאליסטי הישראלי, ולקדם הסתכלות שוויונית על האזרחים/ות, ללא הבדלי דת או מוצא אתני. מדינה אחת דמוקרטית יכולה לגרום לחזון הזה להתממש. אך היום, אינני חושב שהמצב ויחסי הכוחות בין הצדדים יכולים אפילו להעניק צ'אנס לפתרון שכזה. בכל מקרה, מה שלא תהיה העמדה של פלוני/ת בנוגע לסוגיה הזו, הדבר המיידי שיש לעשות הוא לסיים את הכיבוש הקולוניאליסטי ולהיאבק למען חיים בכבוד, שיוכלו להעניק תקווה גם לדורות הבאים.

רואיין ע"י ניקולס פסדינה

מהפכה חברתית וארגון מהפכני: האלטרנטיבה הפוראיסטית (FORAist).

logo 110.cdrמאת ואדים גרייבסקי מKRAS-IWA – על השיטה הפוראיסטית של התארגנות מהפכנית.
תרגמה מאנגלית: א. גלבר
————-

הארגון אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי  להשגה מוצלחת של מטרות שנקבעו מראש –  אמיתה אנרכיסטית ישנה.

אנחנו קומוניסטים. אבל לא בצורה הוולגרית והמעוותת שצצה לנגד עינינו תמיד מדפי העיתונות, ערוצי הטלוויזיה והרדיו  ("המשטר הקומוניסטי", "המדינה הקומוניסטית", "המפלגה הקומוניסטית" ועוד). הקומוניזם האמיתי הוא אנרכיסטי, חסר מדינה, נטול סמכות, חופשי וחירותני. רק לפני כמאה שנה בסך הכול, כשהתייחסו לקומוניסטים, היית יכול להיות בטוח בסבירות של כמעט 100% שהכוונה הייתה לאנרכיסטים. רק בשנת 1917 הבולשביקים חטפו את המושג, עיוותו את משמעותו והפכו אותו לבדיחה הגדולה של העולם כולו. אנחנו קומוניסטים במובן הישן הזה, שעדיין לא נגנב: במובן של הקומונה וההתאגדות החופשית. כשאנשים בעלי עניין מחליטים יחדיו ובצורה משותפת (במסגרת של אסיפות כלליות) בכל הנוגע לדרך בה הם חיים ולפעילות שיש לבצע כדי לקיים את הסיוע ההדדי. וזאת בשעה שהם משתמשים בטובין של כדור הארץ במשותף – כפי שהאנשים נהנים מזיו השמש המאירה לכול, כפי שהציג זאת סילבן מרשל, משורר אנרכיסטי בן המאה ה-18.

אסיפות כללית

אנחנו קומוניסטים לא רק בראיית חזוננו, שלמען קיומו העתידי אנו נאבקים. אנחנו קומוניסטים גם בדרך המאבק שלנו.

אנחנו משוכנעים שרק אסיפות כלליות של האנשים העובדים בתעשיות ובשירותים, רק האסיפות הכלליות של תושבי השכונות, אזורים ומקומות שונים, יכולות להחליט איך ומתי לפתוח בשביתה או מרד, כיצד לארגן הפגנות ופגישות המוניות, כיצד להתנגד לדיכוי ולכוחות ה(אי-)סדר הקיימים. להחליט בעצמן, ללא העמדת פנים של הנציגים ה"נבחרים" או "מיופי הכוח", בדמות מפלגות, ביורוקרטים של איגודים מקצועיים, חברי פרלמנט או מועצות, שופטים ודומיהם… אסיפות כלליות ריבוניות שכאלה אינן הכרחיות רק לשם הצלחה במאבקינו היום, אלא הן גם משמשות כאב-טיפוס, בסיס ואבן פינה לעולם המשוחרר של מחר.

"אבל אם אתם כאנרכיסטים נלחמים למען אסיפות כלליות, ורואים בהן את הבסיס לחברה חופשית, מדוע אתם רואים צורך להקים ארגון עובדים אנרכיסטי?" – עלול לשאול אותנו כל קורא. למה זה נחוץ כאשר קיימות אסיפות כלליות?

 הבה נתחיל בעובדה שאסיפות כלליות שכאלה הן נדירות מאוד ברוסיה המודרנית. המאבק כאן מונהג ומובל כמעט רק על ידי המפלגות, הפוליטיקאים והביורוקרטים של האיגודים המקצועיים. ועדת האיגוד המקצועי מחליטה מתי ולמה יש לשבות, והאסיפה נפגשת רק כדי לאשר את ההחלטות שכבר נפלו. המחשבה הרווחת היא שההמונים "הנבערים" אינם מסוגלים לשום דבר מעבר לזה. ה"מסורת" הרעה הזו חייבת להישבר בכל מחיר! לכן זה חיוני לאחד אנשים במטרה להגן על עיקרון הריבונות של האסיפות הכלליות.

אבל גם האסיפות הכלליות אינן מספיקות היום. בצרפת, שלא כמו ברוסיה, המסורת של האסיפות הכלליות קיימת. הן מתכנסות כמעט תמיד ברגע ששביתה רצינית פורצת. אבל מהר מאוד הן נופלות מול כוחם של הנציגים של כל סקציה או איגוד עובדים אופוזיציוני. אחרי זה, כל ההחלטות האמיתיות לגבי התהליך והארגון של המאבק נלקחות על ידי "המנהיג", ולא על ידי אסיפות העובדים. הם, "המנהיגים", נואמים, מקיימים התייעצויות, מנהלים משאים ומתנים עם הבוסים והרשויות, מקימים איגודים ומתמקחים מאחורי גבו של העובד… והאנשים ה"רגילים" נרמסים שוב תחת הקפיטליזם. והפעם, הם מוותרים על הריבונות שלהם ונותנים ל"מנהיגים" לחשוב ולהחליט בשבילם.

מדוע דברים כאלו מתרחשים?

האמת היא שהאסיפות הכלליות הן רק כלי לקבלת החלטות.

הכלי הטוב מכולם, כמובן, אך למרות זאת הוא איננו מטרה בפני עצמו.

זה נכון שאפשרי לקבל החלטות שונות לחלוטין באסיפה, כולל החלטות מיזנתרופיות, כולל החלטות על סירובם של המשתתפים ליטול אחריות, ובמקום זאת למסור אותה למספר "נציגים", מנהיגים או דיקטאטורים. לא רק הצורה, אלא גם התוכן וההרמוניה ביניהם (העובדים) הם חשובים.

ותוכנן של ההחלטות באסיפות נקבע על ידי האנשים המשתתפים בהן – על ידי הרצונות שלהם, הצרכים שלהם, אמונותיהם ותפיסותיהם. הכול תלוי בהם.

כמובן, אדם הוא יצור חברתי (ואם תרצו, זהו הייחוד הביולוגי שלו).

כמובן, התנהגותו נקבעת במובנים רבים על ידי שבטיות עמוקה וקדמונית של עזרה הדדית וסולידאריות.
אך הבה לא נתעלם מהמציאות של החברה בה אנו חיים. אלפי שנים של סמכות, שליטה ורכוש השחיתו את אישיותו של האדם באופן ניכר. הקפיטליזם והתחרותיות שלו, האגואיזם הברוטאלי, המרדפים אחרי רווח פרטי, קונפורמיות וצרכנות משחיתה הצליחו בכך במיוחד.

אנשים רבים מוכנים כעת להחליף חופש בנוחות ולהסתפק בפירורים שהורווחו במאמצים מינימאליים ובמיעוט מאבקים ככל הניתן.

אנחנו חיים בחברה חולה ובעולם אבסורדי.

אבל אנשים חולים תמיד נגועים בצורה שונה.

האִישִׁיּוּיוֹת המודרניות מושחתות ומנוונות במידה שונה. אנחנו לא מדברים עדיין על שליטים, עשירים, מנהלים ובנקאים: זה ברור שהארנק שנמצא בכיס ימינם מחליף לעתים קרובות את הלב שנמצא בשמאלם. אך גם בקרב הפועלים ישנם אנשים ונשים שאינם חושבים על שום קרע עם הקפיטליזם והסמכות, ושאינם מעוניינים להשתלט על נטל ניהול החיים שלהם עצמם.

אז אם אנחנו רוצים שהאסיפות יישארו גופי קבלת ההחלטות העצמאיים, ושאנשים מהשורה יהיו האדונים של מאבקם וגורלם – חובה על התומכים בכך להתאחד ולהגן היטב על זכות זו.

לשם כך הארגון המהפכני הוא הכרחי: הוא חייב לאחד בתוכו אנשים שרוצים ויכולים במודע להיאבק למען ניצחון החופש, הסולידאריות והחלשת הסמכות; כדי שאנשים יוכלו להסכים במשותף על איך הם יחיו; למען חברה המבוססת על ההגשמה העצמית של האישיות ועל תיאום המאמצים האנושיים במסגרת האסיפות הכלליות; למען היכולת השווה של כולם להשתמש בטובין של העולם – עבור הקומוניזם האנרכיסטי. אף אם רק מעטים יצטרפו היום לארגון הזה, אנו סמוכים ובטוחים שבמוקדם או במאוחר רעיונותינו הברורים כשמש ישכנעו את הרוב המכריע של המין האנושי וישנו את העולם כולו.

לא מפלגה פוליטית ולא קבוצה אידיאולוגית…

האם זה אומר שאנחנו, חסידי הקומוניזם החופשי, צריכים לבנות מפלגה פוליטית ולהיאבק למען כוח פוליטי?

המילה "מפלגה" באה משורש שאיננו תומכים בו: מהמילה "פֶּלֶג", פלג של אנשים הפועל בשם ובשביל שאר האנשים.

המפלגה נוצרה על ידי אנשים ונשים שמתיימרים/ות לקחת את תפקיד המנהיגים ו"הנציגים", ורוצים כי אנשים מהשורה יפקידו בידם את מילוי התפקיד של ניהול מאבקיהם וחייהם.

חברי המפלגות פועלים תמיד "מלמעלה", אפילו כאשר הם עובדים "למטה", בסביבת העם.

הם מבטיחים לאנשים והנשים "הקטנים": "הפקידו בידינו את הסמכות לייצג את האינטרסים שלכם ואז אנחנו…"

והאדם העני (כמו דנאה המהופנטת בתעתוע גשם הזהב של זאוס) הולך בהכנעה או אף באקסטזה לתת את קולו, זמנו, כוחו, ידיו, מוחו… כלומר, לוותר על עצמו, ו"להצטרף למועדון".

אין זה משנה באיזו מפלגה מדובר: מפלגה פרלמנטארית או מפלגת "אוואנגרד".

במקרה הראשון, מנהיגיה מתיימרים לייצג  את האינטרסים של קבוצות שונות בחברה הקיימת, מבטיחים הכול לכל האנשים, אך בסופו של דבר מספקים את בעלי הממון והשררה.

במקרה השני, המנהיגים מכריזים על עצמם כפלג "המתקדם" של העם, סוג של אליטה טבעית שפשוט לא מובנת ולא מוערכת על ידי השליטים הנוכחיים.

אך משימותיהן של המפלגות הן זהות תמיד ובכל מקום: לצבור כוח, לכונן ממשלה ולאנוס את החברה מלמעלה.

לא, איננו מעוניינים לבנות מפלגה!

אך גם איננו רוצים להישאר קבוצה אידיאולוגית ותעמולתית, הגם שאנו נאלצים לפעמים לנקוט בכך תחילה.

התיאוריה מתה בלא הפרקטיקה; מאמצי המוח במגדל השן הם חסרי שיניים ללא חיים אמיתיים מחוצה לו. הרעיונות מניעים את העולם רק כשהם הופכים לכוח חברתי.

איננו מעוניינים להגביל את עצמנו להפצה פשוטה של רעיונותינו. זה מעט מאוד בשבילנו להיות "בתוך ההמון" ולדבר עם אנשים ונשים כמונו. אין זה מספיק עבורנו לבקר בפגישות ההמונים, באסיפות השובתים וביוזמות דיירים, ולעשות תעמולה למען ריבונות האסיפות הכלליות ולמען פעולה ישירה.

אנחנו מוצאים שהכרח כי תנועה חברתית חזקה תעמוד באופן מודע על הקרקע הרעיונית שלנו ותיאבק למען החופש.

לא, איננו רוצים להיות קבוצה אידיאולוגית שמנתחת ומסנתזת את האירועים ושמגבהיה ה"מדעיים" וה"תרבותיים" מדריכה את "אחיהם ואחיותיהם המובילים והמבינות ממעמד הפועלים" (עם יהירות מוסווית פחות או יותר).

אנו שואפים להיות תנועה חברתית שתהרוס את הסדר החברתי הקיים ותיצור במקומו אחד חדש.

המאבק נגד העולם הקיים, הכולל ניצול, שליטה, סמכות וחוסר צדק, מתחיל בהתנגדות נגד כל פלישה לחיינו ולחירותנו.

עם השביתות בדרישה להעלאת שכר והפחתה של זמן העבודה (דהיינו הגבלת זמן הניצול שלנו והרחבת הזמן החופשי שלנו להתפתחות אישית). עם המחאות כנגד בניית בתי עשירים עבור אנשים בעלי ממון וכנגד התכנון מחדש של העיר המסחרית בגושי המגורים שלנו. בעמידה כנגד בנייה או מיקום של מבנים תעשייתיים ומבנים לייצור אנרגיה שפוגעים בבריאות האנושית ובטבע.

במילים אחרות, בפעולות הצנועות נגד הניצול שאנו עוברים, כדי להגן על הזכויות והאינטרסים שלנו במערכת החברתית הקיימת, כאשר לעת עתה אין אנו יכולים לבטל אותה.

זה נוגע קודם כל לעולם העבודה. אנחנו נתונים לניצול ודיכוי בכל מקום:

בעבודה ובמשפחה, היכן שאנחנו חיים והיכן שאנחנו לומדים… אבל הסְּפֵרָה העיקרית שבה זכויותינו מושמטות מאיתנו נמצאת היכן שמונח בסיס העבדות היומית: מקום העבודה.

הוא הונח על ידי הקפיטליזם במרכזו של המכניזם המפלצתי וחובק-כול של השפלתנו ושיעבודנו.

במכירת עבודתנו, ידינו ומוחותינו, אנו מבזבזים את רוב חיינו במקום העבודה, ומבזבזים את שאר הזמן כדי להתאושש מעט, להירגע, לישון מספיק וכדי להביא את עצמנו לסדר יחסי.

בדיוק שם, אנחנו מצומצמים לתפקיד של מכונה חיה בסביבה של מכונות אחרות, פלסטיות או מתכתיות, בדיוק שם אנו יוצרים את רוב העושר הנחוץ לחיים – ואנחנו תלויים שם לחלוטין בכל גחמה של האדונים שלנו (בוסים או ראשים) המנכסים לעצמם את התוצרת המופקת על ידינו…

זו הסיבה, אפוא, מדוע אנו שואפים לשים את תחום העבודה שלנו (התאגיד או השירות שבו אנחנו עובדים, בית הספר או האוניברסיטה שבהם אנחנו לומדים) במרכז ההתקוממות שלנו נגד המדכאים אותנו: ההון והמדינה.

… לא איגוד מקצועי רגיל…

אך במקרה כזה, עליך להצטרף לאיגוד עובדים או (אם הם לא אוהבים אותך מסיבה כלשהי!) ליצור איגודים חדשים, יאמר הקורא. אבל אנחנו חייבים לומר פעם נוספת: לא!

האיגודים המקצועיים צמחו במאה התשע-עשרה (ברוסיה, במאה העשרים), כשהם מחליפים לרוב את ארגוני היצרנים שמוססו והוכשלו על ידי הקפיטליזם: הגילדות. הגילדות נוצרו על ידי עובדים יצרנים שאיחדו את עצמם בארגונים מקצועיים, העובדים לסייע הדדית האחד לשני בחיים ובעבודה, לארגן את תרבות העבודה ולסעוד את אנשי הארגון, בהווה או בעבר, החולים והמבוגרים.

איגודים רבים פעלו כאשר קבוצות התקוממו ונאבקו למען העלאת שכר וקיצור משך יום העבודה. הם פעלו תכופות על-פי שיטות מהפכניות, ארגנו שביתות כלליות ומיליטנטיות. הם הפכו לליבה של תרבות עובדים שנאבקה בציביליזציה הקפיטליסטית. הם הכריזו על מטרותיה של המהפכה החברתית בגלוי.

אבל לאיגודים מקצועיים אלה (אפילו המהפכניים ביותר שבהם) הייתה נקודת תורפה:

האיגודים המקצועיים נבנו בהתאם לצרכי האוכלוסייה העובדת בחברה הקיימת. ראשית-כול, לפי צרכים חומריים וכלכליים.

לאור עוניים של האנשים במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, היה נראה כי הקפיטליזם אינו יכול לספק את הצרכים הבסיסיים שלהם, וכי אפשרי לסחוט ממנו ויתורים צעד אחר צעד, לדחוק אותו בסופו של דבר לפינה, ולחסלו. אבל העובדים הפסידו בקרב.

נהיה ברור שהמערכת הקפיטליסטית התעשייתית יכולה לארגן את ייצורו של ההמון חסר הפנים עבור המוני צרכנים חסרי פנים. כמובן, הסחורה התעשייתית הייתה באיכות ירודה לעומת יצירות המופת שנוצרו בידי האמנים בימי הביניים, אבל זה היה זמין בשביל כל עני "ממוצע".

יתר-על-כן, התברר שהבורגנות והמדינה יכולות די בקלות לקבל דרישות שכר רבות של עובדים ולרצות אותם… על חשבון עובדים אחרים. הן יכולות להעלות את שכר העובדים של כל תאגיד שובת, אך בד בבד הן יכולות להעלות את מחירי הייצור והסחורות.
או שהן יכולות להפחית את זמן העבודה, אבל בו-זמנית לעשות אותה יותר אינטנסיבית ולגרום לעובדים להשקיע יותר אנרגיה וכוח בזמן קצר יותר.

הדבר נהיה ברור:

ההרס של המערכת הקיימת והבלתי-צודקת אינו נובע בהכרח רק מצרכים חומריים וכלכליים. גם העבד יכול להעדיף לחיות בביטחון תזונתי ובנוחות עם אדון "טוב" ובלא כל אחריות, מאשר להוביל אורח חיים של אדם חופשי הנתון לסיכונים רבים.

כאשר הם מעדיפים להישאר בשולי מסגרת הסדר הקיים ולא להיאבק באופן ישיר למען חברה חדשה, איגודי העובדים היו פתוחים עבור אנשים בעלי כוונות ומטרות שונות מאוד.

בכללם גם אלו שלא היו נחושים להיפרד מהקפיטליזם ומהמדינה, ושרק חיפשו אחר מנהלים "הוגנים" יותר בשביל עצמם – בדמותם של מנהיגי מפלגות סוציאליסטיות, ולאחר מכן "קומוניסטיות".

בהפקדת המאבק למען האינטרסים שלהם בידי החמדנים מחפשי הכוח הללו, חברי איגודי העובדים הגבילו את עצמם, בצורה וולונטרית, להגנה על דרישותיהם החומריות והמיידיות ועל תנאים טובים לעבדות שלהם עצמם.

ואז נוצרה דואליות: המפלגות הפוליטיות מנהלות מאבק פוליטי, ואילו איגודי העובדים מנהלים מאבק כלכלי.

נוסף-על-כך, איגודי העובדים בנו את עצמם מחדש בהדרגתיות לפי אותה תכנית של "ייצוג" אינטרסים. בתוך הארגונים הללו, הביורוקרטיה צמחה, פרחה והתחזקה וחברים מהשורה נהפכו יותר ויותר לנִצָּבִים פשוטים – שמשלמים ומוציאים לפועל את ההחלטות שהתקבלו.

לבסוף, האיגודים המקצועיים הפכו למפלצות הביורוקרטיות הגדולות האלה, שעם קיומן כל אחד מסתדר וסומך רק על עצמו, ושקיומן פירושו רק דבר אחד: הריסה, חורבן.

איננו מעוניינים לארגן איגוד עובדים רגיל ונטול-אידיאולוגיה ש"פתוח עבור כל העובדים" מפני שאיננו מעוניינים להסתפק בשיפור קט של העבדות שלנו, איננו מעוניינים לקרוע את השרשרת החיה של מאבקינו עם מערכת רבת-עוצמה שתפריד ותחלק אותה לנושאים כלכליים, פוליטיים, מוסריים, אידיאולוגיים, תרבותיים… לא, אנו שואפים לא רק לחיים טובים יותר, אלא גם לדרך אחרת. אנו רוצים להיות חופשיים!

…אבל איגוד עובדים אנרכיסטי…

הארגון המהפכני שייווצר על ידינו לא יהיה מפלגה ולא איגוד מקצועי רגיל.

בבסיסו, זהו איגוד עובדים (סינדיקאט) מפני שהוא מאחד אנשים עובדים שמתנגדים לניצול ולדיכוי היומיומיים, ולכן נאבק למען קיצור זמן העבודה ולמען שיפור התנאים החומריים והמוראליים שלהם.

אבל השיפור הזה אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי לגרום להתעוררות הסולידאריות והעזרה ההדדית הרדומות אצל כולנו, על מנת לעורר השראה להתקוממות מהפכנית נגד הסמכות והרכוש, נגד חוסר השוויון והדיכוי. רק אם נגן על זכויותינו ועל האינטרסים שלנו זה לצד זה, נוכל אנו העובדים להתגבר על האגואיזם, לשקם את כבוד האדם, ולהתעורר משינה עמוקה בת מאה שנים.

 להיעשות מודע לכך שבשביל השחרור העצמי שלנו עלינו לחסל את כל מערכות הייצור וניהול החיים הקיימות, ולהחליף אותן בחדשות: קומוניזם חופשי, נטול-מדינה, אנרכיסטי.

ולכן, ארגוני העובדים המתקוממים שלנו (מקצועיים ובין-מקצועיים) הם בו-זמנית גם ארגונים אידיאולוגיים. הם אינם נוצרים על קרקע האינטרסים הכלכליים המיידיים, אף-על-פי שהם נאבקים גם כן למענם, וגם על חזון של עולם חדש. אנחנו בעד ארגון עובדים אנרכיסטי מודע. שיהיה חופשי מביורוקרטיה, פוליטיקאים וקרייריזם; שכל ההחלטות בו יתקבלו על ידי האסיפות הכלליות או (ברמה גבוהה מהרמה המקומית) על ידי נציגים של מספר אסיפות כאלה. יתר-על-כן, הנציגים הללו אינם "נציגים", אלא רק "קולות" של אנשים שנתנו להם מנדט מוגבל עם הוראות מדויקות.

מה פדרציה כזו של אנשים עובדים צריכה לעשות?

האיגודים שיצרו אותה צריכים לעשות עבודה תעמולתית ותרבותית באופן אידיאלי, להפיץ ברבים את השאיפות והעקרונות של האנרכיזם הקומוניסטי במילה ובמעשה. הם חייבים להכין, לארגן ולהוביל שביתות ופעולות התקוממות אחרות נגד העוולות של המדינה וההון. ובאותו זמן, חברי האיגודים צריכים לפעול בצורה אנרכיסטית באסיפות הכלליות הגדולות של אחת או מספר תעשיות או שירותים, באסיפות וביוזמות של דיירים ועוד, בציפייה שהאסיפות האלה הן שיחליטו בשאלות עקרוניות של מאבק וחיים,  ובעמידה שלהן כנגד ההשפעה והכוח של המפלגות הפוליטיות, איגודי העובדים והמנהיגים.

במילים אחרות, האנשים חייבים לקיים ולהגן על הפעולות הישירות והקומוניזם החירותני.

המטרה שלנו היא שהמוני האנשים העובדים ימירו עצמם לעמדות אנרכו-קומוניסטיות מודעות, שיתחילו לחשוב ולפעול כאנרכו-קומוניסטים, ללא קשר לשאלת חברותם או אי חברותם באיגודינו. ואז, הניצנים הכה נדירים ולא יציבים של ההתנגדות שתיווצר על ידם (על ידי האסיפות הכלליות ונציגיהן) יוכלו להפוך בעתיד למבנים יציבים ורגילים של הארגון העצמי והניהול העצמי בבסיס הקומוניזם החירותני.

ואז, בערב אחד גדול, אנו כולנו, מנוצלים ומדוכאים, אבל מעוררי השראה מהכוחות הרעיוניים של האנרכיזם הקומוניסטי, נמשיך בדרכנו הנחושה והאחרונה, אל המבצר האחרון והסופי של העולם הישן.

מקור: http://libcom.org/library/social-revolution-revolutionary-organization-foraist-alternative

אודות האירועים באוקראינה

Read in English

Читайте по русски

1555318_742039732487881_460370728_n

אוקראינה חווה בימים אלה התקוממות עממית, נגד משטרה אשר הולך ונעשה מדכא. בכלי התקשורת הממסדיים מוצגת לעתים התפיסה, כאילו מדובר בעימות בין שני המחנות הפוליטיים המדינתיים: הקואליציה, בראשות הנשיא ינוקוביץ', אשר נסוגה מהסכם סחר עם האיחוד האירופי, ומפתחת יחסי קרבה והסתפחות של אוקראינה לרוסיה; והאופוזיציה הלאומנית הקטנה יותר, בראשות המפלגות שכינויין 'מהלומה', 'מולדת' ו'חירות', המתנגדת לכך ומבקשת לכוון את אוקראינה להסתפחות לאיחוד האירופי.

לא כך הם פני הדברים. האופוזיציה הלאומנית מנסה 'לרכב' על גל מחאה עממית, אשר פרץ בשל צעדי המדינה האוקראינית. ב-16 בינואר חוקקה אוקראינה סדרת חוקים המצרים את המרחב המוגבל להתארגנות וביטוי תחת משטר דמוקרטי: הפללת מחאה ציבורית ללא אישור; הסרת רסנים מנהליים לנקיטת הליכים משפטיים נגד נתינים; הקלה על ניהול הליכים פליליים בהיעדר הנאשם; הפללה של 'אחריות' להתרחשות בידי אחרים של מעשים 'קיצוניים' והפרה של הסדר הציבורי, כולל קנסות מנהליים; ועוד. צירוף חוקים אלו, ואופן יישומם הצפוי, יהפכו את אוקראינה למדינה חצי-טוטליטארית.

ההמונים, כאמור, יצאו אל הרחובות. מאות אלפים מתקוממים ומתקוממות, מפגינים ומפגינות בעיר קייב, ומספרים גדולים דומים בכל שטחי אוקראינה. מדינת אוקראינה מפעילה דיכוי הולך ומתגבר של האוכלוסיה, באמצעות משטרת הבטחון 'בֶּרְקוּת'. משרד הפנים פרסם צו המתיר ירי בכוונה להרוג; והחל שימוש בקליעים חיים, עם ובלי ציפוי גומי, ובאש צלפים, נגד המתקוממים.

אנו מבחינים בדאגה אף בכך, שבקרב המצדדים בממשל ובמשטרת הבטחון, כמו גם בקרב הלאומנים, ניכרים גילויים רחבים של גזענות ובפרט אנטישמיות. ישנם אף דיווחים על מתקפות אלימות אנטישמיות. לא למותר לציין, שמפלגת 'חירות' ידועה בהתבטאויותיה האנטישמיות הגסות, ושמה המקורה הוא 'המפלגה הסוציאל-נציונליסטית אוקראינה'. כן נפוצו דיווחים על מקרים בהם חטפו אנשי ה'ברקוּת' מתקוממים פצועים ממיטותיהם בבתי-החולים; ועל גופות שנתגלו לאחר שעברו עינויים טרם המוות.

רוב המתקוממים/ות אינם/ן תומכי הימין; רובם מונעים מן ההתנגדות לצעדי הדיכוי של המדינה – בית-הנבחרים, כוחות הבטחון וממשל ינוקוביץ', כולם. אנו שותפים להשקפת רבים, כי כוחות הימין אינם אלא 'סוסים טרויאניים' של ממשל ינוקוביץ', וכי פסגת שאיפתם היא להחליף את הממשלה, לתפוס משרות ועמדות במנגנוני הבטחון – ולא להחליש את כוח הדיכוי הממלכתי.

אנו מחזקים את ידי המתקוממים/ות, וקוראים:

  • להצטרפות רחבה להתקוממות העממית – בהיבדלות ברורה מכוחות הימין.

  • לקיום תהליכי חשיבה ופיתוח תודעה פוליטית, באסיפות עממיות ובכל פורום אחר, אשר תאפשר להתעלות מעל ברירת-השווא בין הכוחות המדינתיים השונים.

  • להתארגנות להגנה קיבוצית, הן מפני כוחות הבטחון הפורעים באוכלוסיה, הן מפני הכנופיות האנטישמיות והגזעניות המסכנות את קבוצות המיעוט באוכלוסיה.

  • להתארגנות חיילי-השורה בצבא אוקראינה לעריקה המונית לשורות המתקוממים, פן תנסה המדינה להפעיל את צבאה להבטחת דיכוי ההתקוממות.

  • לשידוד מערכות חברתי כללי באוקראינה, לשיקום ההרס וההתדרדרות הקשה במצב החומרי בעשורים האחרונים, לקראת מהפכה אנרכיסטית בכלל היבטי החיים החברתיים.

  • להעלאת המודעות בארצות אחרות למצב באוקראינה ולפעילות תמיכה בהתקוממות מחוץ לאוקראינה.

ההמונים באוקראינה מצטרפים להתקוממויות עממיות אחרות בשנים האחרונות, אשר מבקשות לפרוק את עולם של משטרים דכאניים. כך קמו על מדכאיהם גם עמים במזרח הערבי: אנשי תוניס, מצרים, תימן, סוריה ועוד. חלק מהתקוממויות אלה לא הגיעו לתוצאות המקוות, הוסטו ממסלולן הראוי או דוכאו באכזריות והתדרדרו לכדי מלחמת אזרחים עקובה מדם. כשם שאנו מחזקים את ידי ההמונים האוקראיניים, כך אנו מקווים כי גם העמים הערביים יצליחו לצלוח את המיצר החשוך – לעבר עתיד חופשי ממדינות דכאניות מקומיות ומשליטה עקיפה של האימפריאליזם הקפיטליסטי.

אחדות – ארגון אנרכו-קומוניסטי; פלסטין/ישראל, 25 בינואר 2014.

קומוניזם סמכותני ומחנה העונשין מורדוביה

q_cE9AkB_QIהתנהלות מחנה העונשין מורדוביה (לפי תיאורה של נדז'דה טולוקוניקובה) מדגימה בעיני באופן מצוין את ההבדל בין קומוניזם סמכותני לבין אנרכו-קומוניזם.

בקומוניזם סמכותני, יעד הייצור חשוב יותר מרווחתך ובטחונך מכיוון שערכך נמדד על פי תרומתך (החומרית) לכלל בניגוד לגישה האנרכיסטית שלפיה ערכך קיים מכיוון שהינך בן-אדם והוא אינו נמדד כלל, תרומתך היא מתוך רצון לחיות בתנאים טובים במקום מגוריך.

הקהילה יכולה להחליט שאם אינך תורם אך אינך מזיק ואולי הינך תורם בדרכים שאינן חומרניות (ארגון ערבי תרבות ומוזיקה, למשל), אין סיבה שלא לאפשר לך לחיות על מעמלם של אחרים כי עם יחידים שאינם תורמים חומרית הקהילה יכולה להתמודד.

אם אינך תורם אך אתה מזיק לקהילה או מוסיף עול לעבודת אחרים שאינך שותף לה (לדוגמה מלכלך ולא מנקה אחריך, משתכר ושובר דברים בעקבות כך) אין זה אלא צדק שהמשך מגוריך בקהילה יוטל בספק.

כוונתי היא שעל פי הגישה הקומוניסטית הסמכותנית ערכך נמדד על פי תרומתך החומרית ולפי הגישה האנרכו-קומוניסטית ערכך קיים מתוך היותך חבר קהילה ותרומתך לקהילה הינה מתוך רצון להמשיך להתקיים בתנאים טובים ולא להוות מעמסה על אחרים.

מחנה העונשין מנוהל כך שהאסירה שמייצרת את המספר הרב ביותר של החליפות באופן קבוע מקבלת סיכוי טוב יותר להשתחרר מוקדם יותר בעוד שאסירה שמייצרת פחות מהמכסה היומית (ואין כל לקיחה בחשבון של תנאיה הגופניים והנפשיים) נענשת על ידי הנהלת המחנה על אי-עמידה בתנאיהם ועל ידי שאר האסירות על הפלת עבודתה עליהן.

מצב כזה של חוסר סולידריות נוצר באופן טבעי כאשר ערכך נמדד על פי כמות התוצר שהפקת, מכיוון שכל אסירה רוצה להיות בעלת ערך בדיוק כמו שרצונו היחסית טבעי של אדם החי בעולם הקפיטליסטי הוא להיות בעל כסף, גם אם זה רק מספיק כסף בכדי להשכיר דירה צנועה, לשלם את החשבונות ולאכול.

האסירות אינן רוצות "פרזיטים", הן אינן רוצות עוד עבודה מכיוון שעוד עבודה משמעותה עוד צעד יומי בכדי להיות בעלות ערך, כאמור, ערכך נמדד על פי כמות התוצר שהפקת.

מצב זה של חוסר סולידריות, שכמו שהבהרתי, הינו טבעי במסגרת קומוניסטית סמכותנית, גורם לכך שבמקרה של הרעה בתנאים, העובדות יימנעו מלהתנגד יחדיו, התנגדות לשליטה משמעותה פחות זמן בו האסירה המתנגדת עסוקה בעבודתה, משמע שמישהי אחרת שאינה מתנגדת תהיה בעלת יותר ערך ממנה, היא תייצר יותר חליפות ממנה, היא הייתה עסוקה בעבודתה ולא בהתנגדות.

אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא בעל פחות ערך מאדם אחר.

האליטה השולטת במדינה קומוניסטית סמכותנית או ההנהלה במחנה העונשין המנוהל בשיטה דומה יכולים להפוך את תנאי המחיה והעבודה לפחות ופחות סבילים ללא התנגדות, ככל שהתנאים גרועים יותר, כך רצונה של כל אסירה או במקרה של מדינה, רצונו של כל אזרח להפוך לבעל ערך, גדל, מכיוון שההבנה שבעיני שליטי המדינות (או הנהלת המחנה) אינך בעל ערך מתבהרת ובעזרת הכסף שנחסך על חשבון תנאי המחיה של האסירות ניתן להשקיע מעט יותר בכל מקרה התנגדות, מעבר לעובדה שכל הרעה בתנאים מדכאת התנגדות ומוזילה עלויות להנהלה גם יחד.

בגלל המצבים שתיארתי כאן, אני מאמין שהדרך היחידה להימנע מניצול עובדים היא עבודה בהנהלה שיתופית, רוב תפקידי ההנהלה הפרקטיים יכולים לעבור הסבה לתפקיד שיתופי של כל עובדי המפעל, לכל מפעל מספר רב של פועלים ועובדים (בתפקידים שונים שאינם מסתכמים בייצור נטו.)

אם כל העובדים יחליטו יחדיו בנוגע לנושאים מנהליים, כאשר לכל אדם יש זכות וטו, ניתן להגיע להסכמה בנוגע לרוב הנושאים ולוודא שאין עובד או פועל שנפגע כתוצאה מהחלטה הנוגעת אליו אך לעולם לא הייתה בשליטתו.

בהנהלה שיתופית שכזו אין לאף אחד אפשרות להרוויח על גב הפועלים מכיוון שההחלטות נעשות על ידי הפועלים עצמם, הרעה בתנאים לעובד אחד משמעותה הרעה בתנאים לעובד אחר, מכיוון שאם המכונות לא פועלות כמו שצריך ויש לתקן אותן, עד שזה לא יקרה כל העובדים ייאלצו לעבוד בעזרת ציוד מיושן, הנהלה שאינה מורכבת על ידי הפועלים עצמם מסוגלת להחליט שלא להחליף את הציוד בכדי שלא להוציא כסף שרובו יגיע כמובן לאותה ההנהלה שמכריעה בנוגע להחלטה הזו, החלטה כזו לא תפגע בה ולכן אין מה שמונע ממנה לעשות זאת.

איני חושב ששינוי כזה יכול לבוא ברגע אחד, אך אני רואה בחברה שבה איננו שולטים ואיננו נשלטים, אנרכו-קומוניזם, כפתרון היחיד לבעיית ניצול הפועלים ובמובן זה, ניהול שיתופי שאינו היררכי כצורת הניהול האפשרית היחידה.

דניאל אלסון

סוריה: מפעל חייו של האנרכיסט עומאר עזיז, והשפעתו על התארגנות עצמית במהפכה הסורית

omar aziz

עומאר עזיז

מאת ליילה שרומס / מאנגלית: גיא מור

עומאר עזיז (ידוע בפי חברים בשם אבו כמאל) נולד בדמשק. הוא חזר לסוריה מגלות בערב הסעודית ובארה"ב בימיה המוקדמים של המהפכה הסורית. אינטלקטואל, כלכלן, אנרכיסט, בעל ואב בגיל 63, הוא התמסר למאבק המהפכני. הוא עבד יחד עם פעילים מקומיים לאיסוף סיוע הומניטרי וחלוקתו לפרברים של דמשק שהיו תחת מתקפה על ידי המשטר. באמצעות כתיבתו ופעילותו הוא קידם ממשל-עצמי מקומי, התארגנות אופקית ובלתי היררכית, שיתוף פעולה, סולידריות ועזרה הדדית כאמצעים שדרכם יוכל הציבור לשחרר את עצמו מרודנותה של המדינה. יחד עם שותפים למאבק, עזיז ייסד את הוועדה המקומית הראשונה בשכונת ברזה בדמשק. הדוגמא התפשטה ברחבי סוריה ואיתה כמה מהדוגמאות המבטיחות ביותר, ושהחזיקו מעמד זמן רב, להתארגנות עצמי בלתי-היררכית אשר יצאו ממדינות האביב הערבי.

במחוותה לעומאר עזיז, כותבת בודור חסאן: “הוא לא לבש מסכת ונדטה [מסכת גאי פוקס], ולא יצר בלוקים שחורים. הוא לא היה אחוז אובססיה לתת ראיונות לתקשורת. … [אך] בזמן שמרבית האנטי-אימפריאליסטים ביכו את קריסתה של המדינה הסורית ואת 'חטיפתה' של מהפכה שבה הם לא תמכו מלכתחילה, עזיז ושותפיו למאבק חתרו ללא לאות עבור חירות בלתי מותנית מכל צורות הרודנות וההגמוניה המדינית." [1]

עזיז התעודד מהגל המהפכני שאחז במדינה והאמין ש"ההפגנות המתמשכות הצליחו לשבור את הדומיננטיות של הכוח האבסולוטי". [2] אך הוא ראה היעדר סינרגיה בין הפעילות המהפכנית לבין חייהם היומיומיים של האנשים. עבור עזיז, לא היה כל היגיון להשתתף בהפגנות הדורשות את הפלת המשטר ועדיין לחיות במסגרת מבנים היררכיים וסמכותניים נוקשים הנכפים על ידי המדינה. הוא תיאר חלוקה זו כקיומם של שני זמנים חופפים שבהם נתונה סוריה: “זמן הכוח" אשר "שעדיין מנהל את פעילויות החיים", ו"זמן המהפכה" המשתייך לאלו הפועלים להפלת המשטר. [3] עזיז האמין שעבור המשכיותה וניצחונה של המהפכה, על הפעילות המהפכנית לחלחל לכל היבטי החיים. הוא קרא לשינויים רדיקליים בצורת הארגון ובמערכת היחסים החברתית כדי לאתגר את יסודותיה של שיטה המבוססת על שליטה ועל ניצול.

עזיז ראה דוגמאות חיובית רבות מסביבו. הוא קיבל חיזוק מהיוזמות המקומיות הרבות שצצו ברחבי הארץ, לרבות אספקה וולונטרית של אמצעי רפואת חירום ותמיכה משפטית, הפיכת בתים לבתי חולים שדה ואיסוף חבילות מזון לחלוקה. הוא ראה במעשים מסוג זה את "הרוח החיה של התנגדותו של הציבור הסורי לברוטליות של המערכת, ההרג השיטתי וחורבן הקהילה.” [4] חזונו של עומאר היה להפיץ את הפרקטיקות הללו והוא האמין שהדרך לכך הייתה באמצעות הקמת מועצות מקומיות. בחודשה השמיני של המהפכה בסוריה, כאשר ההפגנות ההמוניות נגד המשטר עוד היו ברובן בלתי אלימות, עומאר עזיז כתב נייר עמדה על המועצות המקומיות בסוריה שבו הוא שטח את חזונו.

בראייתו של עזיז המועצה המקומית הייתה הפורום שבאמצעותו אנשים המגיעים מתרבויות שונות ומגוונות ותנאים חברתיים שונים יוכלו לעבוד יחד להשגתן של שלוש מטרות עיקריות: לנהל את חייהם באופן עצמאי ממוסדות וזרועות המדינה; לספק את המרחב המאפשר את שיתוף הפעולה הקולקטיבי בין אינדיבידואלים; ולהחיל את המהפכה החברתית ברמה המקומית, האזורית והלאומית.

במאמרו עזיז מפרט את מה שלדעתו צריכים להיות עיסוקיהם העיקריים של המועצות המקומיות:

1. קידום סולידריות אנושית ואזרחית באמצעות שיפור תנאי המחייה, בעיקר על ידי הקצאת דיור בטוח לעקורים ולפליטים; מתן סיוע, הן פסיכולוגי והן מטריאלי למשפחות של הפצועים והעצורים; מתן סיוע רפואי ומזון; הבטחת המשך הפעולה של שירותי החינוך; ותיאום ותמיכה בפעילויות התקשורתיות. עזיז מציין שעל פעולות אלה להיות וולונטריות ולא להוות תחליף לרשתות תמיכה משפחתיות או חמולתיות. הוא האמין שייקח זמן עד שהציבור יוכל להרגיש בנוח מחוץ לתחומם של שירותי המדינה ושהתנהגותם החברתית של האנשים תותאם כך שתהיה יותר שיתופית. עזיז האמין שעל תפקיד המועצה להיות מינימלי כדי לאפשר את התפתחותן של יוזמות קהילתיות ייחודיות.

2. קידום של שיתוף פעולה, כולל בניית יוזמות קהילתיות מקומיות ופעולות המקדמות חדשנות ויוזמה, דברים אשר עזיז ראה כמוחנקים על ידי כחצי מאה של שלטון עריץ. המועצה המקומית תהיה הפורום שבאמצעותו אנשים יוכלו לדון בבעיות שהם חווים בחייהם ותנאיהם היומיומיים. המועצה המקומית תתמוך בשיתוף פעולה ותאפשר לאנשים להגות פתרונות הולמים לבעיות שהם חווים, כולל עניינים הנוגעים לתשתיות, הרמוניה חברתית וסחר, וכמו כן עניינים הדורשים פתרונות החיצוניים לקהילה המקומית. עזיז ראה חשיבות גדולה בהגנת הטריטוריה באזורים הכפריים והעירוניים שהיו נתונים להפקעה והלאמה על ידי המדיני. הוא דחה את ההפקעה העירונית של האדמה ואת דחיקת רגליהן של הקהילות הכפריות לשוליים, דברים אשר הוא ראה בהם אמצעי של המשטר לכפיית מדיניות השליטה וההדרה החברתית. עזיז ראה הכרח בהבטחת גישה לאדמה שיכולה לספק את צרכי החיים של כולם וקרא לגילוי מחדש של הרכוש השיתופי והציבורי. הוא היא ריאליסט אך גם אופטימיסט. הוא ציין כי "ברור שמעשים כאלו נוגעים לאזורים בטוחים שחצי-'שוחררו' מידי השלטון. אך ניתן להעריך את מצבו של כל אזור ולקבוע מה ניתן להשיג בו.” עזיז תמך בקיומם של חיבורים אופקיים בין המועצות ליצירת חיבור ותלות הדדית בין אזורים גאוגרפיים שונים.

3. מערכת היחסים עם הצבא הסורי החופשי (FSA) ויחסי הגומלין בין הגנת הקהילה והמשכיותה של המהפכה. עזיז האמין שיש הכרח לתאם בין ההתנגדות העממית האזרחית להתנגדות העממית החמושה. הוא ראה את תפקידו של ה-FSA בהבטחת הביטחון וההגנה עבור הקהילה בייחוד בזמן הפגנות, סיוע בשמירה על קווי תקשורת בין אזורים שונים, ומתן הגנה לתנועה ומוביליות ואמצעים לוגיסטיים. תפקיד המועצה יהיה לספק מזון ודיור לכל חברי ה-FSA ולהיות בתיאום עם ה-FSA בכל הנוגע לביטחון הקהילה ואסטרטגיית ההגנה של האזור.

4. הרכב המועצות המקומיות ומבנים ארגוניים. עזיז ראה מספר אתגרים הניצבים בפני יצירתן של מועצות מקומיות מרובות. הראשון היה המשטר, אשר ביצע פשיטות חוזרות ונשנות על ערים ועיירות על מנת לשתק את התנועה, לבודד את האנשים במובלעות ולמנוע שיתופי פעולה. עזיז טען שכדי להגיב להתקפות כאלה מצד המדינה, על מנגנוני ההתנגדות להיות גמישים וחדשניים. מועצות ייאלצו להתרחב או להצטמצם בהתאם לצורך ולהסתגל ליחסי הכוחות על הקרקע. הוא האמין שגמישות זו הייתה הכרחית כדי שרצון הקהילה לחירות יוכל להתממש. כמו כן הוא הכיר באתגר שקיים בעידוד צורות חיים ומערכות יחסים חברתיות בקרב האנשים שהיו חדשות ובלתי מוכרות. כמובן, על אספקת השירותים השונים להימשך ללא הפרעה ולפיכך היה צורך במקור כוח עצמאי, הן לנוכח הקיצוצים והן בשביל תמיכה בהתפתחותן של פעילויות כלכליות וחברתיות חדשות ונוספות. מסיבה זו הוא האמין שהמועצה המקומית צריכה לכלול בין חבריה עובדים סוציאליים ואנשים בעלי מומחיות בתחומים החברתיים, הארגוניים והטכניים השונים, אנשים אשר זוכים לכבוד מצד הציבור ויש להם האפשרות והרצון לעבוד באופן וולונטרי. עבור עזיז המבנה הארגוני של המועצה המקומית הוא תהליך, אשר מתחיל במינימום הנחוץ, ומתפתח בהתאם לרמת הטרנספורמציה שהושגה על ידי המהפכה, יחסי הכוחות באזור נתון ומערכת היחסים עם האזורים השכנים. הוא עודד את המועצות המקומיות לחלוק ידע, ללמוד מהניסיונות של מועצות אחרות ולשתף פעולה באופן אזורי.

5. תפקיד המועצה הלאומית הוא לתת ליוזמה לגיטימיות ולקבל את הסכמתם של הפעילים. עליה למצוא מקורות מימון כדי להמשיך בביצוע העבודה החיונית ולשם כיסוי הוצאות שייתכן שלא יהיה ניתן לכסות ברמה המקומית. המועצה הלאומית תסייע בתיאום בין אזורים למציאת מכנה משותף ולעידוד תלות הדדית הדוקה יותר. [5]

לעבודתו של עומאר עזיז הייתה השפעה כבירה על ההתארגנות המהפכנית בסוריה. בזמן שהאופוזיציה הפוליטית המיינסטרימית נכשלה מלהשיג דבר מה הראוי לציון במהלך השנתיים האחרונות, תנועת האופוזיציה העממית, אל מול דיכוי אלים, נותרה דינמית וחדשנית וגילמה את הרוח האנרכיסטית. ליבתו של האופוזיציה העממית היא הנוער, בעיקר מקרב העניים ומעמד הביניים, שבו נשים וקבוצות דתיות ואתניות שונות מגלמים תפקידים אקטיביים (ראו כאן וכאן). רבים מאקטיביסטים אלה נותרים לא מזוהים עם האידיאולוגיות הפוליטיות המסורתיות אך הם מונעים על ידי דאגה לחירות, לכבוד האדם וזכויות האדם הבסיסיות. מטרתם העיקרית נותרה הפלתו של המשטר, ולא פיתוח תוכניות גדולות לעתידה של סוריה.

צורת הארגון המהפכני העיקרית הייתה באמצעות התפתחותן של התנסיקיאט: מאות מועצות מקומיות שהוקמו בשכונות ועיירות ברחבי הארץ. כאן, פעילים מהפכנים עוסקים במגוון פעילויות, מתיעוד ודיווח על הפרות של זכויות האדם על ידי המשטר (וכמו כן יותר ויותר על ידי אלמנטים מהאופוזיציה) לארגון מחאות ומערכות אי-ציות אזרחי (כגון שביתות וסירוב לשלם חשבונות) ואיסוף ואספקת סיוע ומצרכים הומניטריים לאזורים הנמצאים תחת הפצצה או מצור. אין מודל יחיד בנמצא אך הן לעיתים קרובות פועלות כקבוצות אופקיות וחסרות מנהיגים, המורכבות מכל חלקי החברה. הן היו הבסיס של התנועה המהפכנית, ויצרו סולידריות בקרב האנשים, תחושה קהילתית ופעולה קולקטיבית. ראו כאן על המאמצים ביאברוד (פרבר בדמשק) להתארגן בהיעדר המדינה. כמה מועצות מקומיות בחרו נציגים כמו בכאפר נאבל, אידליב, היכן שוועדה של נציגים נבחרים הכינה חוקה משלהם (ראו כאן). אקטיביסטים צעירים מכאפר נאבל שומרים על תנועת המחאה הפופולרית בחיים וזכו לתהילה עולמית בשל שימושם בבאנרים צבעוניים וסאטיריים בהפגנות השבועיות (ראו כאן). הם גם עוסקים בפעילויות אזרחיות כמו מתן סיוע פסיכוסוציאלי לילדים ופורומי דיון למבוגרים בנושאים כמו אי-ציות אזרחי והתנגדות בלתי אלימה.

ברמת העיר והמחוז הוקמו מועצות מהפכניות – מאג'ליס ת'אוואר. הן לעיתים קרובות המבנה האדמיניסטרטיבי האזרחי העיקרי באזורים ששוחררו משליטת המדינה, כמו גם אזורים מסוימים שנותרו תחת שליטת המדינה. [6] הן מבטיחות את אספקתם של שירותים בסיסיים, מתאמות את הפעילויות של וועדות מקומיות ונמצאות בתיאום עם כוחות ההתנגדות העממית החמושה. ללא ספק ככל שהאספקה המדינית של שירותים נעלמה מאזורים מסוימים, והמצב ההומניטרי בהם הידרדר, הן גילמו תפקיד נחוץ יותר ויותר. אין מודל יחיד למועצות המקומיות, אך הן נוטות לצורה כלשהי של דמוקרטיה ייצוגית. כמה מהן הקימו מחלקות אדמיניסטרטיביות שונות לביצוע פונקציות שעד כה הוחזקו על ידי המדינה. כמה היו יותר מצליחות ואינקלוסיביות מאשר אחרות אשר התקשו לעקור את הביורוקרטיה של המשטר הישן או שסבלו ממריבות פנימיות. [7]

בזמן שבסיס הפעילות העיקרית הוא במידה רבה ברמה המקומית, ישנן מספר "קבוצות מטריה" שהוקמו לשם תיאום ורישות ברמת המחוז וברמה הלאומית. אלה כוללים את וועדות התיאום המקומיות (LCC), וועדות הפעולה הלאומיות (NAC), פדרציית וועדות התיאום של המהפכה הסורית (FCC), והוועדה הכללית של המהפכה הסורית (SRGC). אף אחת מהן לא מייצגת את מכלול הוועדות והמועצות המקומיות ויש להן מבנים ארגוניים שונים ורמות שונות של זיקה או חוסר-זיקה למפלגות פוליטית רשמיות. ראו כאן מפה אינטרקטיבית המציגה את הוועדות המתאמות ואת המועצות, וכן את פריחתן של יוזמות אזרחיות רבות נוספות בארץ שבה פעילות זו זכתה בעבר לדיכוי ברוטלי.

קיים איום משמעותי העומד בפני יוזמות אלו, מלבד הרדיפה של אקטיביסטים על ידי המשטר, היעדר משאבים, מתקפתה של המדינה על אזורים אזרחיים והתנאים הבטחוניים וההומניטריים אשר הולכים ומידרדרים. מספר מועצות מקומיות 'נחטפו' בידי כוחות ריאקציונים ואנטי-מהפכניים. כך למשל, באל-ראקה קבוצות מורדים לא מקומיות בעלות נטיה סלפית/טקפירית נטלו חלק ניכר מהכוח מהמועצה המקומית. כאשר הם ניסו לכפות חזון איסלאמי, שזר עבור כולם כמעט, תושבי ראגה החלו לקיים מחאות מתמשכות נגדם. בסרטון הזה מיוני 2013 אנשים מפגינים כנגד מעצרים של בני משפחה על ידי ג'בהט אל-נוסרא. הנשים צועקות "תתביישו! בגדתם בנו בשם האיסלאם". במהלך אוגוסט 2013 תושבי אל-ראקה הפגינו באופן כמעט יומיומי כנגד ארגון "המדינה האיסלאמית של עיראק והלבנט" (ISIS) ודרשו את שחרורם של מאות עצורים, חטופים ונעדרים. בדומה, באלפו מהפכנים פתחו במערכה בשם 'זה מספיק' הקוראת לשים סוף לפגיעות מצד המורדים ולמען אקאונטביליות. הפגנה זו מיוני 2013 נערכה אל מול בית הדין השרעי באלפו לאחר הריגתו של ילד שלכאורה העליב את הנביא מוחמד. המפגינים כאן קוראים להעמדתם לדין של הרוצחים וקוראים "וועדת השריעה נעשתה למודיעיון חיל האוויר!” (מודיעין חיל האוויר הוא זרוע הביטחון הברוטלית ביותר של משטר אסד.) גם באידליב אנשים הפגינו כנגד וועדת שריעה שהוקמה, כאן הם אומרים "אנו נגד המשטר, נגד הרג קיצוני ודיכוי" וקוראים לחזרתם של עורכי הדין המקצועיים (הרשות השופטת העצמאית) לבתי המשפט, במקום אנשי הדת.

עומאר עזיז לא זכה לראות את האתגרים, שלעיתים קרובות נראים כבלתי אפשריים, העומדים בפני המהפכנים בסוריה, או את ההצלחות והכישלונות של הניסיונות בהתארגנות עצמית מקומית. ב-20 בנובמבר 2012, הוא נעצר מביתו על ידי המוחבראת(השירות החשאי מטיל האימה). זמן קצר לפני מעצרו הוא אמר "אנו לא פחות מאשר העובדיםבקומונה הפריזאית: הם התנגדו במשך 70 ימים ואנו עודנו דוחפים הלאה וממשיכים לאחר שנה וחצי". [8] עזיז הוחזק בתא מעצר מודיעיני של 4 על 4 מטרים שנחלק עם 85 אנשים נוספים. סביר שזה הוסיף להידרדרות בבריאותו החלשה מלכתחילה. לאחר מכן הוא הועבר לכלא אידרא שבו הוא מת מסיבוכי לב בפברואר 2013, יום אחד לפני יום הולדתו ה-64. ייתכן ושמו של עומאר עזיז לעולם לא יהיה ידוע ברבים, אך הוא ראוי להכרה כדמות עכשווית מובילה בהתפתחות המחשבה והפרקטיקה האנרכיסטית. הניסיונות בהתארגנות מהפכנית עממית שהוא נתן להם השראה מעניקים תובנות להתארגנות אנרכיסטית למהפכות עתידיות ברחבי העולם.


הערות שוליים:
1.  Budour Hassan, ‘Omar Aziz: Rest in Power’, 20 February 2013
http://budourhassan.wordpress.com/2013/02/20/omar-aziz/
2. (Omar Aziz, ‘A discussion paper on Local Councils,’ (in Arabic
http://www.facebook.com/note.php?note_id=143690742461532
3. שם
4. שם
5. שם
6. For a report on Local Councils see in Gayath Naisse ‘Self organization in the Syrian people’s revolution’:
 http://www.internationalviewpoint.org/spip.php?article3025
7. שם
8. Via @Darth Nader https://twitter.com/DarthNader/status/304015567231266816

קריאה להצטרפות – גלעד גרובמן\גיא מור

קריאה להצטרפות. להכשיל את השלטון מלשלוט, משמע ליטול את השליטה על עצמינו היכן שרק ניתן.

המדינה הליברלית מדברת על חופש פוליטי לאזרחיה, אך באיזה מין חופש מדובר כאשר ההחלטות שנוגעות לנו מתקבלות עבורנו על ידי אחרים, ונכפית עלינו לאחר מכן בכוח, מבלי שתינתן לנו כל הזדמנות להיות שותפים אמיתיים לתהליך ולהחלטה. המדינה, בהיותה מנגנון כוח ביורוקרטי המנותק מהחברה, מונעת מאיתנו שליטה אפקטיבית על חיינו, ומקדמת את האינטרסים של האליטות הכלכליות והאחרות שמנצלות אותנו, מזהמות את כדור הארץ, מייצרות גזענות, שוביניזם, ולהטבא"קופוביה.

כדי להכשיל את הניסיון האובססיבי של האליטות לשלוט בכל תחומי חיינו, יש צורך בפעולה – אך לא עוד מחאות נחמדות! הפעולה המחאתית מעניקה ייצוג, אך קולה לא נשמע. הגישה הרדיקלית אינה אומרת שנותר לנו רק לחכות לאחרית הימים. בפוליטיקה הרדיקלית כרוכים יחד לא רק פעולה ישירה והתנגדות בלתי פוסקת לשיטה, אלא גם יצירת מרחבים חופשיים ואלטרנטיביים, בגדר נצחונות בקרב אך (עדיין) לא במערכה.

אלטרנטיבה של חברה משתפת פעולה ומנוהלת על ידי החברים בה, נראית מוזרה מתוך ההקשר הפוליטי\חברתי שבו רמת ניוון האחריות החברתית היא המצב המוכר וה"טבעי". אך לא ניתן לאתגר את השיטה, ואת התלות שלנו באליטות בעלות השליטה בחיינו, מבלי לספק אלטרנטיבה זו, מוזרה ככל שתהיה לתנאי החיים המנכרים תחת הקפיטליזם והמדינה.

ביטחון ביכולת שלנו להתקיים ללא תלות בקפיטליזם ובמדינה מצריך תשובות לבעיות מרכזיות כמו: התגוננות נגד אלימות, בריאות, מזון, תעסוקה – אלו הן רק חלק מהם. כדי לתת חיים לרצון הזה, לאוטונומיה ולחיים טובים יותר, יש צורך בהתארגנות והתארגנות חזקה מבוססת על מספרים רבים של חברים ופעילים מסורים, שמאפשרים יוזמות גדולות יותר שאינן אפשריות עבור ארגון קטן. דרך חשובה בנטרול הסמכות השלטונית על החברה, היא שרבים יפעלו בהתנגדותם בזמן אמת, אך כל אחת ואחד שמתנגדים, עליהם גם מוטלת החובה לבנות את האלטרנטיבה. רק באמצעות התארגנות, תהיה לנו חברה אייתנה להישען עליה בה נהיה חברים שווים ונוכל להשפיע על מה שהולך בה. ההתרחבות הארגונית והצטרפותם של חברים חדשים ל"אחדות" נותנת לנו תקווה גדולה לעתיד. זו הזדמנות טובה להזכיר שהדוגמאות בשבילינו מתבססת על התארגנויות גדולות שקיימות היום באירופה ומקומות נוספים, שם עשרות אלפי אנרכיסטיות ואנרכיסטים מקיימים בהצלחה קואופרציה מפותחת, איגודי עובדים, קומונות, הצברה של מבנים נטושים, ואף במדינות מסוימות השתלטות על מפעלים ואזורים גדולים שכפופים לחברה דמוקרטית וצודקת יותר כבר היום. יש הרבה מה לעשות, אז בואו להיות חלק מהשינוי ונעשה את זה ביחד, בדרך לשינוי חברתי עמוק יותר.

גלעד גרובמן\גיא מור

דוגמאות לחברות שנוצרו על פי ערכים אנרכיסטים

10204_4879623026995_1495912878_n

שיחה עם אנרכיסטים פלסטינים במדינה תחת קולוניאליזם/ ג'ושוע סטפנס

tumblr_mkjezcJNuv1s9fqpro1_500"אני בכנות מנסה להיגמל מההרגל הלאומי", צוחק הפעיל אחמד נימר בעודנו משוחחים מחוץ לבית קפה ברמאללה. נושא השיחה שלנו נראה מאד לא סביר: לחיות כאנרכיסטית בפלסטין.  "במדינה תחת קולוניאליזם קשה מאד לשכנע אנשים בפתרון אנטי  סמכותני או/ו אנטי מדיני. אתה נתקל הרבה פעמים במנטליות לאומית  אנטי קולוניאלית." מצר נימר. אכן, אנרכיסטיות בפלסטין כמעט ולא זוכות לנראות. למרות פרופיל גבוה של פעילות אנרכיסטית באירופה ובישראל, נראה כי בקרב הפלסטיניות המודעות האנרכיסטית אינה גבוהה.

הדיון העכשווי בנושאים אנרכיסטים שם דגש על נושא כוח:  דחיית הכוח על והעדפה של כוחה עִם. "כשמדברים על אנרכיזם כרעיון פוליטי, אז הוא מוגדר כדחיית המדינה", מסביר סעי אבו היז'לה, מרצה לגאוגרפיה אנושית באוניברסיטת אן – נג'אח בשכם.  "הרעיון האנרכיסטי מדבר על חופש וארגון עצמי ללא התערבות המדינה". אז כיצד אנשים חסרי מדינה עוסקים באנרכיזם, מונח המרמז התנגדות לצורה כלשהי של המדינה כתנאי לקיומו?"

בפלסטין, אלמנטים של המאבק העממי היו היסטורית בעלי ארגון עצמי גם אם לא היו מזוהים באופן ישיר כמאבקים אנרכיסטים. "אנשים כבר ביצעו התארגנויות אופקיות, או לא – היררכיות, של חייהם", אומרת ביסאן רמדאן, אנרכיסטית מקומית נוספת, המתארת את האנרכיזם כ"טקטיקה" המערערת את הצורך בהדבקת תוויות. היא ממשיכה, "זה כבר מוטבע בתרבות שלי ובדרך בה אקטיביזם פלסטיני פעל. במהלך האינתיפאדה הראשונה, לדוגמא, כשביתה של מישהי נהרס, אנשים התארגנו כמעט באופן ספונטני על מנת לבנותו מחדש. כאנרכיסטית פלסטינית אני מצפה חשוב לשורשים של האינתיפאדה הראשונה. היא לא הגיעה מהחלטות פוליטיות. היא באה בניגוד לרצונו של אש"פ". יאסר עראפאת הכריז על עצמאות בנובמבר 1988 בעוד האינתיפאדה הראשונה פרצה בדצמבר 1987, אומרת רמדאן "כדי לנכס את המאמצים של האינתיפאדה הראשונה."

המקרה הפלסטיני מסתבך עוד יותר בעשורים האחרונים. הנוף של ארגון עצמי אופקי באינתיפאדה הראשונה נעקר עם חתימת הסכמי אוסלו והקמתה של הרשות הפלסטינית (רש"פ) הבנויה מלמעלה למטה. "עכשיו, כאן בפלסטין" מתארת רמדאן, " אין לנו את אותה המשמעות של סמכות שאנשים אחרים קורים עליה תיגר… יש לנו את הרש"פ ואת הכיבוש, וסדרי העדיפויות שלנו תמיד מעורבבים זה בזה. הרש"פ וישראלים הם תמיד באותה רמה כי רש"פ היא כלי של ישראלים לדכא אותנו". נימר חולק את אותה הדעה וטוען שטענה זו רווחת בקרב פלסטינים רבים הרואים ברש"פ את בא- כוחו של הכיבוש.

"להיות אנרכיסטית אינו אומר להחזיק דגל אדום-שחור ולהתהלך בגוש שחור" מציינת רמדאן תוך שהיא מפנה את דבריה לטקטיקת מחאה אנרכיסטית המאופיינת בלבוש כל שחור והסתרת פנים. "אני לא רוצה לחקות שום קבוצה מערבית בדרך בה הן 'עושות' אנרכיזם, זה לא הולך לעבוד כאן כי אתה צריך ליצור את התודעה של העם כולו. אנשים לא מבינים את הרעיון הזה". עם זאת, רמדאן מבינה כי נראות נמוכה של אנרכיסטים פלסטינים, וחוסר מודעות בקשר לאנרכיזם בקרב פלסטיניות לא בהכרח אומר שיש רק אנרכיסטיות בודדות. "אני חושבת שיש מספר מכובד של אנרכיסטיות בפלסטין" היא מציינת, למרות ההודאה המאוחרת, "לרןב, נכון לעכשיו, זו אמונה אישית, למרות אנחנו כולנו פועלות בדרך שלנו."

העדרה של תנועה אנרכיסטית מאורגנת בפלסטין יכולה לנבוע מעובדה שאנרכיסטים מערביים מעולם לא באמת התמקדו בקולוניאליזם. "כותבים מערביים לא היו צריכים", טוענת בודור חסן, אקטיביסטית וסטודנטית למשפטים. "המאבק שלהם היה שונה" מציין נימר, "בשביל אנרכיסט אמריקאי דה – קולוניזציה יכולה להיות חלק ממאבק אנטי סמכותני; בשבילי, זה פשוט מה שצריך לקרות".

gasan_kanafani

ע'סאן כנפאני

חשוב יותר, חסן מרחיבה את ההבנה שלה של אנרכיזם מעבר לעמדות נגד מדינה או סמכות קולוניאלית. היא מתייחסת לסופר פלסטיני ע'סאן כנפאני  שאמנם ערער את הכיבוש "… הוא גם ערער את היחסים  הפטריארכליים ואת המעמדות הבורגנים… זה למה אני חושבת  שאנחנו כאנרכיסטיות ערביות בפלסטין, מצריים, סוריה, בחריין צריכות לנסח מחדש אנרכיזם כך שיבטא את החוויה שחנו של קולוניאליזם, חוויות שלנו כנשים בחברה פטריארכלית, וכך הלאה."

"רק להיות חלק מהתנגדות פוליטית, לא יציל אותך", מצהירה רמדאן ומוסיפה כי עבור נשים רבות " כשעת מתייצבת מול כיבוש את צריכה להתייצב גם מול משפחה." למעשה, דגש – יתר ששמים על תיאור נשים בהפגנות ממסכת את העובדה כי נשים רבות צריכות להיאבק רק כדי להיות שם. אפילו השתתפות בפגישות ערב מחייבת נשים צעירות להתמודד  עם גבולות חברתיים שעמיתיהן הגברים לא צריכים להתמודד איתם.

"כפלסטיניות, אנחנו צריכות להשיג את התקשורת עם אנרכיסטיות ערביות ," אומרת רמדאן המושפעת מקריאה בחומר שקיבלה מאנרכיסטיות ממצרים וסוריה. "יש לנו כל כך הרבה במשותף, אבל בגלל ההפרדה   אנחנו מסיימות את המפגשים עם אנרכיסטים בינ"ל  שלפעמים, כמו הפוליטיקה שלהם, משאירים רושם של תפיסות מוטעות ואיסלמופוביה."

בקטע קצר שפורסם בז'אדאלייה ונקרא "הארות אנרכיסטיות, ליברליות וסמכותניות: הערות מהאביב הערבי" טוען מוחמד במיה כי ההתקוממויות הערביות האחרונות משתקפות  … "שילוב נדיר של שיטה האנרכיסטית וכוונה ליברלית, "וציין כי " … הסגנון המהפכני הוא אנרכיסטי, במובן זה שהוא דורש ארגון קטן, מנהיגות, או אפילו תיאום [ו] נוטה להיות חשדן כלפי תנועות והיררכיות גם לאחר שהמהפכה הצליחה."

בשביל רמדאן, לאומיות מהווה בעיה משמעותית. "אנשים צריכים לאומיות בזמנים של המאבק" היא מודה, [אבל] זה לפעמים הופך להיות מכשול …אתה יודע מה משמעותה  של לאומיות שלילית? משמעותה היא שאתה חושב רק כפלסטיני, שפלסטיני הוא היחיד שסובל בעולם" נימר מוסיף, "אתה מדבר על 60 שנות כיבוש וטיהור אתני, ו – 60 שנות התנגדות דרך הלאומיות. זה יותר מדי, זה לא בריא. אנשים יכולים לעבור מלאומיות לפשיזם די מהר."

ההמונים של דצמבר בכיכר תחריר עוד יכולים לתת תקווה לאנרכיסטים פלסטינים. כנשיא, הסמכויות השיפוטיות, החוקתיות והביצועיות נמצאות תחת משרדו. מה שהוביל  קבוצות אנרכיסטיות להצטרף להפגנות. המצרים האלה באמת קוראים לעצמם אנרכיסטים ומאמצים אנרכיזם כמסורת פוליטית.  נימר אומר: אני בד"כ פסימי, אבל אתה לא יכול להתייחס בספקנות לפלסטינים, אנחנו יכולים להתפרץ בכל רגע, אינתיפאדה ראשונה פרצה בגלל תאונת דרכים."

מקור באנגלית