מחשבה על גורל הדמוקרטיה כאן והיום באתונה היא במידת-מה מטרידה, משום שהיא מחייבת אותנו לחשוב על סופה של הדמוקרטיהבדיוק במקום שבו היא נולדה. למעשה, ההיפותזה שהייתי רוצה להציעה היא שהפרדיגמה הממשלתית באירופה היום היא לא רק לא-דמוקרטית,אלא שאפילו שאי אפשר להחשיב אותה כפוליטית. מכאן שאנסה להראות שהחברה האירופאית היא כבר לא חברה פוליטית; היא משהו חדש לגמרי,שעבורו חסרה לנו הטרמינולוגיה הראויה ולפי-כך עלינו להמציא אסטרטגיה חדשה.

הרשו לי להתחיל עם מושג שנראה, החל מספטמבר 2001, החליף כול רעיון פוליטי אחר: בטחון. כפי שאתם יודעים, הנוסחה "מסיבות ביטחוניות"חלה היום בכול התחומים, החל מחיי היומיום וכלה בעימותים בינלאומיים כמילת קוד לנקיטת אמצעים (measures) שלבני אדם אין שום סיבה לקבל.אנסה להראות שהתכלית האמתית של אמצעי הביטחון היא לא, כפי שנהוג לשער, למנוע סכנות, בעיות או אפילו אסונות. מכאן שאצטרך לשרטטגנאלוגיה קצרה של המושג "בטחון".

                                                     מצב-חירום קבוע

                                               ————————-

דרך אפשרית אחת לשרטוט גנאלוגיה שכזו תהיה לאתר את מקורה בפרדיגמת מצב-החירום. בפרספקטיבה הזאת נוכל לאתר את ראשיתהלעקרון הרומי Salus publica suprema lex – בטחון הציבור הוא החוק העליון – ולחבר אותה לדיקטטורה הרומית, עם העיקרון הקנוני שלה שההכרח לא מכיר בשום חוק, עם הcomités de salut publiqueבזמן המהפכה הצרפתית ולבסוף לסעיף מס' 48 של רפובליקת ויימאר,שהיווה את הקרקע המשפטית למשטר הנאצי. גנאלוגיה זו תהיה בהחלט נכונה אבל אני לא חושב שהיא באמת תוכל להסביר את הפונקציה של אמצעי ומנגנוני הביטחון המוכרים לנו היום.

בזמן שמצב-החירום נולד כאמצעי זמני שנועד להתמודד עם סכנה מידית לסדר (order) על מנת להחזיר את המצב הנורמלי, סיבות הביטחון מהוות כיוםטכנולוגיית ממשל קבועה. כאשר ב2003 פרסמתי ספר שבו ניסיתי להראות איך בדיוק מצב-החירום נהיה בדמוקרטיות המערביות שיטה נורמלית של ממשל,לא יכולתי לדמיין באיזו מידה הדיאגנוזה שלי תוכיח עצמה מדויקת. התקדים הברור היחידי היה המשטר הנאצי.כאשר היטלר עלה לשלטון בפברואר 1933, הוא מיד הכריז על צו (decree) המשעה את הסעיפים בחוקת ויימאר המתייחסים לזכויות (liberties) אישיות.הצו מעולם לא הוסר, כך שאפשר לתאר את כול הרייך השלישי כמצב-חירום שנמשך 12 שנים.

מה שמתרחש היום הוא עדיין שונה. לא מוכרז על מצב-חירום רשמי ובמקום זאת אנו עדים למונחים לא-משפטיים מעורפלים כמו – מסיבות בטחון -שנועדו לקבעה מצב-חירום פיקטיבי זוחל ללא כול סכנה ברורה וניתנת לזיהוי. דוגמה אחת למונחים לא-משפטיים שמשתמשים בהםכגורמים המייצרים חירום הוא מושג המשבר (crisis). מלבד המשמעות המשפטית של הדין במשפט, שתי מסורות סמנטיות מצטלבות בהיסטוריה של המונח הזה ש-,כידועה לכם, נובעים מהפועל crino; האחד רפואי והשני תאולוגי. במסורת הרפואית, משבר משמעו הרגע שבו הרופא צריך לשפוט, להחליט אם הפציינט ישרוד או ימות.היום או הימים שבהם מתקבלת החלטה זו נקראים crisimoi, הימים הנחרצים. בתאולוגיה, crisisהוא הדין האחרון שפוסק ישו באחרית הימים.

כפי שאתם רואים, מה שמהותי בשני המסורות הוא החיבור עם רגע מסוים בזמן. בשימוש הנוכחי של המונח, זה בדיוק החיבור הזה שמתבטל.המשבר, הדין, מופרד ממעמדו הטמפורלי המקובע ומשתלב ברצף הזמן הכרונולוגי, כך שבכל תחומי החיים, ולא רק בכלכלה ובפוליטיקה, המשבר משתלב בנורמליות והופך לכלי נוסף לממשל. כתוצאה מזאת, היכולת להחליט אחת ולתמיד נעלמת ותהליך קבלת ההחלטות המתמשך מחליט על לא-דבר.אם להשתמש במונחים פרדוקסליים, אנו יכולים לומר, בעודו ניצב בפני מצב-חירום מתמשך, הממשל נוטה לקבל צורה על הפיכה צבאית (coup d’état) מתמשכת.דרך אגב, הסתירה הזאת תהיה תיאור נאמן למה שמתרחש כאן ביוון כמו גם באיטליה היכן שלמשול משמע לבצעה סדרה מתמשכת על הפיכות צבאיות קטנות.

                                                 למשול באפקטים

                                           ————————–

בגלל זה אני חושב שעל מנת להבין את המִמשליות (governmentality) המיוחדת תחתה אנו חיים, פרדיגמת מצב-החירום לא לגמרי מספיקה.מכאן שאנהג לפי הצעתו של מישל פוקו ואחקור את המקור של מושג הביטחון בתחילתה של הכלכלה המודרנית, מפי הגותם של פרסנואה קנז (Quesnais)והפיסיוקרטים, שבהערכת השפעתם על הממשליות המודרנית אי אפשר להגזים. עם תחילת אמנת וסטפאליה המדינות האבסולוטיות הגדולותשל אירופה מכניסות לשיח הפוליטי שלהם את הרעיון שעל הריבון לדאוג לביטחון הנתינים שלו. אבל קנז הוא הראשון לבסס ביטחון (sureté) כרעיון מרכזי בתאוריה של הממשל – וזאת בדרך מאוד מיוחדת.

אחת הבעיות העיקריות שממשלות באותה תקופה נאלצו להתמודד איתם היה רעב המוני. לפני קנז, המתודולוגיה הרגילה הייתה למנוע רעב באמצעות הקמתם של מחסנים ציבוריים לתבואהוהתלת איסורים על יצוא דגנים. לשני השיטות היו השפעה שלילית על הייצור. הרעיון של קנז היה להפוך את התהליך: במקום לנסות למנוע רעב הוא החליט לאפשר לו לקרות ולמשול עליו ברגע שהוא התרחש,תוך ליברליזציה של הסחר הפנימי והזר. "למשול", במקרה הזה, מכיל כאן את המשמעות האטימולוגית הקיבר נטית שלו: kybernesטוב, קברניט טובלא יכול למנוע סופות, אבל אם מתרחשת סופה הוא חייב למשול בספינתו, תוך היעזרות בכוח הגלים והרוח על מנת לנווט. זוהי המשמעות של המוטו המפורסםlaisser faire, laissez passer: זהו לא רק סלוגן של ליברליזם כלכליזה פרדיגמה של ממשל, שרואה בטחון (sureté, במילותיו של קנזי) לא כמניעה של בעיות אלא היכולת למשול, לנווט ולהדריך אותם לכיוון הרצוי ברגע שהן מתרחשות.

אל לנו לזנוח את ההשלכות הפילוסופיות של ההיפוך הזה. זה מצביע על שינוי בעידן של עצם רעיון הממשל, שהופך את היחס ההיררכי המסורתי בין סיבה ואפקט.מכיוון שלמשול בסיבות זה קשה ויקר, יותר בטוח ויעיל למשול באפקטים. אני מציעה שהכלל הזה של קנז הוא האקסיומה של הממשליות המודרנית.המשטר העתיק ביקש למשול על הסיבות; מודרניות מתיימרת למשול באפקטים. והאקסיומה הזו חלה על כול התחומים, מהכלכלה עד לאקולוגיה,מיחסי חוץ ועימותים צבאיים עד האמצעים הפנימיים שבהם נוקטת המשטרה. עלינו להבין שהממשלות האירופיות של היום וויתרו על הניסיון למשול בסיבות,הן מבקשות למשול רק באפקטים. והכלל של קנז מסביר עובדה שאחרת עלולה להיראות בלי ניתנת להסבר: אני מתכוון להצלבה הפרדוקסלית שחלה היום בין פרדיגמה כלכלית ליברלית לחלוטין ופרדיגמת השליטה המשטרתית המוחלטת חסרת- התקדים. אם הממשל מכוון לאפקטים ולא לסיבות, הוא יהיה מחויב להרחיב ולהרבות את השליטה. הסיבות דורשות את הבנתם בזמן שהאפקטים יכולים להיות רק מוסדרים ונשלטים.

ספרה חשובה אחת שבה האקסיומה הזאת מתפקדת היא הספרה של מנגנוני הביטחון הביומטריים, שיותר ויותר פולשים לכלל החברה.כאשר טכנולוגיות ביומטריות הופיעו לראשונה במאה ה18 בצרפת עם אפלון ברטילון (Bertillon) ובאנגליה עם פרנסיס גאלטון, (Galton) ממציא טביעת האצבע, הם לא נועדו למנוע פשעים אלא רק לזהות עבריינם סדרתיים. רק ברגע שהתרחש פשע שני אפשר היה להשתמש במידע הביומטרי על מנת לזהות את העבריין.טכנולוגיות ביומטריות שהומצאו בשביל עבריינים סדרתיים נשארו הרבה שנים בתחומם. ב1943 הקונגרס האמריקאי עדיין סירב לקבל הצעת חוק Citizen Identification Act),) שנועדה להנפיק לכול אזרח תעודת זהות עם טביעת אצבע. אבל כאילו על פי איזה גורל רע או חוק לא כתוב של המודרניות, הטכנולוגיות שהומצאו עבור בעלי חיים, עבריינים, זרים או יהודים,יורחבו לבסוף לכול בני האדם. מכאן שבמהלך המאה ה20 טכנולוגיות ביומטריות הוחלו על כלל האזרחים וצילומי הזיהוי של ברטילון וטביעות האצבע של גאלטון נמצאים היום בשימוש בכול תעודות הזהות.

                                         הדה-פוליטיזציה של האזרחות

                                     —————————————–

אבל הצעד הקיצוני נלקח רק בימינו והוא עדיין בדרך למימושו המלא. פיתוחם של טכנולוגיות דיגיטליות חדשות, עם סורקים אופטיים שיכוליםלהקליט בקלות לא רק טביעות אצבע אלא גם את הרשתית של העין, מנגנונים ביומטריים נוטים לגלוש מתחנות המשטרה ומשרדי ההגירה לחיי היומיום של כולם.במדינות רבות הגישה למזנונים באוניברסיטאות או אפילו לבתי ספר נשלטת באמצעות מנגנונים ביומטריים שעליהם הסטודנט פשוט מניח את היד.החברות האירופאיות בשדה הזה, שמתרחב במהרה, ממליצות שאזרחים יתרגלו לסוג כזה של שליטה מגיל צעיר. התופעה הזאת מטרידה מאוד,לאור העובדה שהוועדות האירופאיות לפיתוח הביטחון (כמו הESPR) כוללות בתוך הצוות הקבוע שלהם את נציגיהם של חברות גדולות,שהם גם יצרניות הנשק הגדולות כמו Thales, Finmeccanica, EADS ,BAE System, שכעת עברו לתחום עסקיי הבטחון.

קל לדמיין את הסכנות שמציב כוח שלרשותו עומד מאגר המכיל את המידע הביומטרי והגנטי של כול האזרחים. בעזרת כוח שכזה השמדתם של היהודים, שבוצעה במסגרת תיעוד הרבה פחות יעילה,הייתה יכול להיות מושלמת ומהירה להפליא. אבל לא אשתהה בהיבט החשוב הזה של בעיית הביטחון. התהיות שאני רוצה לחלוק אתכם עוסקות דווקא בשינוי הזהות הפוליטית ומערכות היחסים הפוליטיות הקשורות לטכנולוגיות בטחון. השינוי הזה כול כך קיצוני שאנחנו יכולים לשאול בצדק לא רק אם החברה שבה אנו חיים היא דמוקרטית, אלא גם האם אפשר לתאר אותה עדיין כפוליטית.

כריסטיאן מאייר((Meierהראה איך במאה ה5באתונה התרחש שינוי בהמשגה של הפוליטי, שינוי שהיה מבוסס על מה שהוא כינה "פוליטיזציה" (politisierung) של האזרחות.בזמן שעד לאותו רגע השייכות לpolisנקבע על ידי מספר תנאים ומעמדות חברתיים מסוגים שונים – לדוגמה שייכות לאצולה או קהילה תרבותית מסוימת, איכר או סוחר,בן למשפחה מסוימת וכו' – מעתה ואילך אזרחות תהיה הקריטריון העיקרי של הזהות החברתית.

"התוצאה הייתה קונספציה בלעדית ליוון של מושג האזרחות, שבה העובדה שאדם היה צריך להתנהג כאזרח קיבלה צורה מוסדית. השייכות לקהילה כלכליתאו דתית ירדה לחשיבות משנית. האזרחים של הדמוקרטיה ראו בעצמם כחברים בpolisרק כול עוד הם התמסרו לחיים פוליטיים. polisוpolititeia-, עיר ואזרחותהסמיכו (constituted) והגדירו אחד השני. אזרחות, באופן הזה, הייתה לצורת-חיים, בכך שהpolisהיווה מרחב שונה בתכלית מהoikos, הבית. פוליטיקה, לפי כך,הייתה למרחב ציבורי חופשי וככזו עמדה מנגד למרחב הפרטי, שהיה בחזקת הצורך. [was the reign of necessity] על פי מאייר התהליך היווני הבלעדי הזה של הפוליטיזציה עבר בירושה לפוליטיקה המערבית, היכן שהאזרחות נשארה גורם מכריעה.

ההיפותזה שהייתי רוצה להציע כאן היא שהיסוד הפוליטי המכריעה הזה נכנס לתהליך היפוך, חסר תקנה, שאותו אפשר רק להגדיר כתהליך של דה-פוליטיזציה.מה שהיה תחילה דרך חיים ,מצב אקטיבי במהותו ויסודו, נהיה כעת למעמד משפטי פסיבי לחלוטין, שבו האקטיבי והפסיבי, הפרטי והציבורי יותר ויותר קורסים לתוך שטח אפור, אזור של אי-הבחנה.התהליך הזה של הדה-פוליטיזציה של האזרחות הוא כה ברור וניכר שלא אשתהה עליו.

                                         עלייתה של מדינת השליטה

                                   ————————————–

במקום זאת אנסה להראות איך פרדיגמת הביטחון ומנגנוני הביטחון שיחקו תפקיד מכריע בתהליך הזה.להתפשטות של טכנולוגיות שהומצאו במקור עבור עבריינים לכלל האזרחים יש השלכות עבור הזהות הפוליטית של האזרח.בפעם הראשונה בהיסטוריה של האנושות הזהות היא כבר לא פונקציה של האישיות החברתית וההכרה שלה על ידי אחרים, אלא פונקציה של מידע ביולוגי, שלא יכולה להיות לה יחס איתה, כמו הערבסקה של טביעת האבצע או הדיספוזיציה של הגנים בסליל הכפול של הDNA.הדבר הנטרלי והאישי ביותר הפך לגורם מכריע בזהות החברתית, שמאבדת מעכשיו את האופי הציבורי שלה.

אם הזהות שלי מוגדרת מעתה בידי עובדות ביולוגיות שבשום אופן לא תלויות ברצון שלי ושעליהם אין לי שליטה, אז ההבנייה של משהו כמוזהות פוליטית ואתית נהית לבעייתית מאוד. איזו מערכת יחסים יכולה להיות לי עם טביעת האצבע והקוד הגנטי שלי?הזהות החדשה היא זהות ללא אישיות, שבה המקום של הפוליטיקה והאתיקה מאבד משמעות ויש לחשוב עליו מהשלב הראשון.בעוד האזרח היווני הקלאסי הוגדר בידי החלוקה בין הפרטי והציבורי, הoikos, שהוא המרחב של השעתוק היומיומי, והpolis, האתר של הפעולה הפוליטית,אז האזרח המודרני נע לכיוון שטח אפור בין הפרטי והציבורי, או אם להשתמש במונחים של הובס, הגוף הפוליטי והפיסי.

ההתגשמות במרחב של השטח האפור הזה היא מצלמות האבטחה ברחובות והכיכרות של הערים שלנו. הנה שוב מנגנון שהומצא עבור בתי הסוהר והורחב לשטח הציבורי.אבל ברור כי המרחב המצולם במצלמת באבטחה הוא כבר לא agoraונהיה ליצור כלאיים בין הציבורי לפרטי; שטח אפור, בלתי ניתן לבחנה, בין בית הסוהר והפורום.הטרנספורמציה של המרחב הפוליטי היא בהחלט תופעה מרוכבת ומעורבים בה סיבות רבות שביניהם להולדת הביו-כח שמור מעמד מיוחד.העליונות של הזהות הביולוגית על הזהות הפוליטית קשורה לפוליטיזציה של החיים החשופים במדינות המודרניות.

אבל אל לנו לשכוח שהאיחוד של הזהות החברתית עם הזהות הגופנית (body identity ) התחיל עם הניסיון לזהות את העבריין הסדרתי. אין אנו אמורים להיות מופתעיםאם כיום מערכת היחסים הנורמלית בין המדינה לאזרחים היא זאת של חשד, תיוק משטרתי ושליטה. את העיקרון הלא-נאמר שמושל בחברה שלנו אפשר לנסח כך:כול אזרח הוא טרוריסט פוטנציאלי. אבל מה היא מדינה הנמשלת בעיקרון שכזה? האם אנו עדיין יכולים להגדירה כמדינה דמוקרטית?האם אנו אפילו יכול לכנותה פוליטית? באיזו מין מדינה אנו חיים היום?

אתם כנראה יודעים שמישל פוקו בספרו לפקח ולהעניש ובהרצאותיו Collège de Franceשרטט קלסיפיקציה טיפולוגית של המדינות המודרניות. הוא הראה איך המדינה של העידן העתיק,שאותה הוא כינה המדינה הטריטוריאלית או הריבונית ושהמוטו שלה הוא faire mourir et laisser vivre, התפתחה למדינת האוכלוסייה ולמדינת המשמעת,שהמוטו שלה התהפך עתה לfaire vivre et laisser mourir, כי מעתה תדאג לחיי האזרחים על מנת לייצר גופים בריאים, ממושמעים וברי ניהול.

המדינה שבה אנו חיים כעת היא כבר לא מדינת משמעת. ז'יל דלז מציעה שנקרא לה État de contrôle, או מדינת שליטה, מכיוון שמה שהיא מבקשת כעת הוא לא לפקוד על סדר ולהטיל משמעת אלא לנהל ולשלוט. ההגדרה של דלז נכונה, מכיוון שלנהל ולשלוט לא בהכרח באים בכפיפה אחת עם סדר ומשמעת.אף אחד לא ביטא זאת טוב יותר כמו קצין המשטרה, ש-, לאחר המהומות בגנואה 2001 הכריז שהממשלה לא רצתה מהמשטרה שתשמור על הסדר אלא שתנהל (manage) אי-סדר.

                                                 מפוליטיקה לשיטור

                                               —————————

הוגים פוליטיים אמריקאים שניסו לנתח את השינויים החוקתיים שחלו עם הPatriot Actוחוקים אחרים שבאו בעקבות ספטמבר ה11 מעדיפים לדבר על מדינת ביטחון. אבל מה הכוונה כאן לביטחון? זה היה בעת המהפכה הצרפתית שרעיון הבטחון – sureté, איך שהיו אומרים – היה קשור להגדרה של המשטרה.החוקים של מרץ ה16 1791 ואוגוסט ה11 1792 הכניסו לחקיקה הצרפתית את רעיון ה police de sureté (משטרת בטחון), שלרוע המזל תהיה לו היסטוריה ארוכה במודרניות.אם תקראו את הדיונים שנערכו לפני ההצבעה על החוקים הללו תראו שהמשטרה והביטחון מגדירים זה את זה, אבל אף אחד מהדוברים (Brissot, Heraut de Séchelle, Gensonné)לא יכולים להגדיר משטרה או בטחון כשלעצמם.

הדיונים התמקדו על המצב של המשטרה ביחס לצדק והכוח השיפוטי. גנסון (Gensonné) התעקש שהם "שני כוחות שונים ומופרדים", ואם זאת, בזמן שהפונקציה של הכוח השיפוטי ברורה,לא ניתן להגדיר את התפקיד של המשטרה. ניתוח של הדיונים מראה שהמקום והפונקציה של המשטרה לא ניתנים להכרעה, ומוכרחים להישאר בלתי ניתנים להכרעה, משום שאם היא תתאחד באמת עם ( absorbed ) הכוח השיפוטי, אז היא לא תוכל להתקיים יותר. זהו הכוח שנתון אך ורק לשיקול הדעת של קצין המשטרה ושעדיין מגדיר את פעולותיו היום,והוא, במצב של סכנה ברורה ומידית לסדר הציבורי משמש כריבון. אבל אפילו כאשר הוא מפעיל את הכוח הזה שנתון רק לשיקול דעתו, השוטר לא באמת מקבל החלטה, או אוכף, כמו שנהוג לומר, את החלטת השופט.כול החלטה היא החלטה בדבר הסיבות בזמן שהשוטר פועל על האפקטים, שמהגדרתם בלתי נתונים להחלטה.

השם של היסוד הבלתי נתון להחלטה הוא כבר לא, כפי היה במאה ה17, raison d’État, או מסיבות המדינה. אלא "מסיבות ביטחוניות". מדינת הביטחון היא מדינת המשטרה,אבל, שוב, בתאוריה השיפוטית, המשטרה היא מעין חור שחור. כול מה שאנו יכולים לומר זה שכש- "מדע המשטרה" הופיע לראשונה במאה ה18, "המשטרה" מוחזרת לאטימולוגיה שלה מה- politeiaהיוונית וככזו עומדת מנגד ל"פוליטיקה". אבל עכשיו מפתיע לראות שה "משטרה" באה בכפיפה אחת עם הפונקציה הפוליטית האמתית,בזמן שהמונח פוליטיקה שמור למדיניות חוץ. מכאן ש וואן ג'אסטי (Justi), במאמרו על Policey-Wissenschaft, מכנה את מערכת היחסים של המדינה למדינות אחרות Politik,ומכנה את היחס של המדינה לעצמה Polizei. כדאי להשתהות על ההגדרה הזאת: "משטרה היא היחס של המדינה לעצמה".

ההיפותזה שאני מבקש להציע כאן היא ש-, בעודה מניחה עצמה בסימן הבטחון, המדינה עזבה את תחום הפוליטיקה ונכנסה לשטח הפקר,שאת הגאוגרפיה שלו וגבולותיו אין אנו עדיין מכירים. מדינת הביטחון, ששמה מצביע על העדר דאגות (securus from sine cura) צריכה, להיפך, להדאיג אותנו מאוד בדבר הסכנות שהיא עורבת לדמוקרטיה בגלל שבתוכה החיים הפוליטיים נהיו לבלתי אפשריים, בזמן שדמוקרטיה היא בדיוק האפשרות לחיים פוליטיים.

                                              לגלות מחדש צורת-חיים

                                         ————————————-

אבל הייתי רוצה לסכם – או מוטב, פשוט להפסיק את ההרצאה שלי (בפילוסופיה, כמו באומנות, אין אפשרות לסיכום, אפשר רק לנטוש את העבודה שלך) -עם משהו, שעד כמה שאני צופה עכשיו, היא הבעיה הפוליטית הדחופה ביותר. אם המדינה שעומדת מנגידינו היא מדינת הביטחון שאותה תיארתי, עלינו לחשוב מחדש על האסטרטגיות המסורתיות של העימות הפוליטי. איך נפעל? באיזו אסטרטגיה נשתמש?

פרדיגמת הבטחון רומזת שכול צורה של התנגדות, כול ניסיון אלים פחות או יותר להרוס את הסדר מהווה הזדמנות למשול בפעולות הללו ולנהל אותם בדרך המועילה לו. זה ניכר היטב בדיאלקטיקה שקושרת את הטרור[יזם] והמדינה במערבולת אכזרית ואין סופית. עם תחילת המהפכה הצרפתית, המסורת הפוליטית של המודרניותהחשיבה שינויים רדיקליים בצורת תהליך מהפכני כ pouvoir constituant, הכוח המייסד (constituent power) של סדר מוסדי חדש. אני חושב שעלינו לנטוש את את הפרדיגמה הזאת ולנסות לחשוב על משהו כמו puissance destituante, כוח נטישה [destituent power] טהור, שלא יכול להיתפס במערבולת הביטחון.זהו אותו כוח נטישה מהסוג שוולטר בנימין חשב עליו במאמרו ביקורת האלימות, כאשר ניסה להגדיר אלימות טהורה ש"תשבור את הדיאלקטיקה השקרית של האלימות מכוננת החוק והאלימות המנציחה את החוק"

כמו לדוגמה שביתת הפרולטריון הכללית של סורל. [Sorel] "עם שבירת המעגל הזה", הוא כותב לקראת סוף המאמר "נשמר בידי צורות מיתיות של החוק, הדחייה של החוק יחד עם כול הכוחות שבהם הוא תלוי, ולבסוף על הפלתה של המדינה, עידן היסטורי חדש נולד."בזמן שכוח מייסד הורס את החוק רק בשביל ליצור אותו מחדש בצורה חדשה, כוח הנטישה – בתנאי שהוא מדיח אחת ולתמיד את כול החוק – יכול להוליד עידן היסטורי חדש באמת.

אני חושב שכוח דחייה טהור שכזה הוא לא משימה קלה. בנימין כתב פעם שאין דבר כה אנרכי כמו הסדר הבורגני. באותו מובן, פאזוליני בסרטו האחרון אומר באמצעות אחד אדוני סאלו לעבדים שלהם: "האנרכיה האמתית היא האנרכיה של הכוח."וזה בדיוק משום שהכוח מייסד עצמו באמצעות הכללה (inclusion) ולכידת האנרכיה והאנומיה שכול כך קשה לקבל אליהם גישה ישירה; כול כך קשה לחשוב היום על משהו כמו אנרכיה אמתית או אנומיה אמתית.אני חושב שפרקטיקה שתצליח בלחשוף את האנרכיה והאנומיה הלכודה בטכנולוגיות הביטחון יכולה להוות כוח נטישה טהור. מימד פוליטי חדש נהייה אפשרי רקכאשר אנו תופסים ודוחים את האנרכיה והאנומיה של הכוח. אבל זו לא רק עבודה תיאורית: זה אומר קודם כול גילוי מחדש של צורת-חיים, גישה לצורה חדשה של אותם החיים הפוליטיים שאת זיכרונם מדינת הביטחון מנסה בכול מחיר לבטל.

                                                                                                                                       מאנגלית: יבגני ברנר