לרגל המהפכה הספרדית ב-19 ביולי, התקיימה הרצאה ודיון על מסקנות ולקחים מהתנהלות המהפכנים בחצי האי האיבירי. ללימוד מההיסטוריה יש ערך פרקטי ורלוונטי בחשיבותו לימיינו בסוגיות מוסריות ובציפייה בהתמודדות עתידית מול הראקצייה.
האנרכיסטים עמדו בפני מספר דילמות עקרוניות, יש להעלות אחת חשובה אשר הועלתה בדיון. הבחירה שהייתה לאנרכיסטים הספרדים הייתה בין המהפכה לבין הצטרפותה לקואליציה האנטי פשיסטית ברשות – UGT, PSUE, CPS (הרפובליקנים – סוציאליסטים וקומוניסטים בראשות שלטון פרלמנטארי). התנאים לשיתוף הפעולה בקואליציה זו, העמידו סטירה ערכית עמוקה שלא ניתן היה לגשר עליה:
הצטרפותם והשתתפותם של האנרכיסטים (שחדלו להיות כאלו בכניסתם) בשלטון הפרלמנטארי, הכינו את הקרקע לשחזור הכפייה. אותם אמצעים, כמו כוח וכפייה, בפקודת סמכות ריכוזית שהאנרכיסטים עצמם התנגדו לה, הפכו לכלי בידי מהפכנים אנרכיסטים שהצטרפו לממשלה כנגד המהפכה עצמה. דוגמה לכך הייתה בכהונתו של המהפכן אנרכיסט גרסיה אוליבר (חבר CNT – FAI ואנרכיסט רדיקלי מאוד) כשר המשפטים בממשלה הרפובליקנית. אחת הרפורמות על שמו, להקמתם של מחנות ריכוז לטיפול בעריקים, שימשו כנשק פוליטי כנגד הכוחות המהפכנים שהצטרפו בהתנדבות והוקצו למלחמה תחת מנגנון הצבא הרפובליקני (אחרי שעברו מליטריזציה בכוח). כאשר אחוזי העזיבה של אותם מתנדבים ביחידות מיליציה לשעבר נסקו בעקבות הכפייה, הפכו האנרכיסטים רבים לעריקים שיש לתפוס ונכלאו אלפים.
הערך האישי והייחודי של אנשים בעלי רקע אנרכיסטי שהפכו לשרים בממשלה, לא עמד ככלי אפקטיבי כנגד שיחזור עריצות והכפייה, כי זאת מאפיינת את התנהלות המערכת. כאשר אדם עושה במערכת מדינית שימוש, הוא יכול רק לשחזר את אותם התנאים שמאפיינים את השיטה. המפתח לשינוי לא רק טמון באישיות האדם, לכן אין להתפשר על מבנה חברתי\פוליטי שלא מפריד בין האמצעים למטרות שרוצים להשיג.
הלקח שיש ללמוד ממנו הוא שאין לאנרכיסטים חברים בין הקומוניסטים האוטוריטרים והסוציאליסטים הממלכתיים. האנרכיסטים צריכים לסמוך רק על הכוח והיכולות שלהם.
- מזכיר הארגון
