לקריאה לחץ/י על התמונה
תוכן העניינים:
- מכיכר טקסים לכיכר פריז: מאבק בהון ובשלטון
- וולונטריזם ומיתוס ההסכמה / גיא מור
- ריאיון עם אנרכיסט מצרי
- האימפריאליזם הפראי של ארה"ב / נועם חומסקי (תרגום: רועי בשה)
- למה הצטרפתי לאחדות / אלכסיי ק.
להורדה: אלטרנטיבה – גיליון 4
בכניסה ל"עיר החופשית" המפורסמת בקופנהגן, כריסטיאניה, מבקרים יכולים לראות שלט שעליו כתוב בכתב יד: "אתם עוזבים את האיחוד האירופי". עכשיו ניתן להגיד דבר דומה גם על פארק גזי. זאת כבר לא איסטנבול שאנו מכירים.
מאז שהמשטרה נסוגה ממרכז העיר ב -1 ביוני בעקבות התנגשויות עם אנשי המחאה אזר טקסים נכבש על-ידי המפגינים, מה שאף אחד לא היה יכול לחזות. האזור המרכזי המגודר במחסומים משתייך כעת באופן בלעדי לעם ולאותן האידיאולוגיות שבעבר נידונו לבידוד מוחלט מהמיינסטרים.
אין כאן אורות נוצצים ומוסיקה רועשת המגיעה מרחוב איסתיקלאל. החנויות סגורות וקירותיהן מכוסים בכתובות גרפיטי. בכיכר טקסים שוררת הרגשה כאילו פתאום נקלעת ליום פוסט אפוקליפטי שלאחר המהפכה. טנדר שבור של ערוץ NTV וניידת משטרה ננטשו כמו שרידי חומת ברלין ולידם מצטלמים האנשים. מרכז תרבות ע"ש אטאטורק שהפך לסמל כולו מכוסה בדגלים. בחזית הבניין מופיעה תמונתו של מהפכן אגדתי של שנות ה-1970 דניס גזמיש ולידה מתנפנפים שלטים של קבוצות שמאל וכרזות הקוראות לארדואן "להסתלק". רק לפני שבוע לא היה ניתן אפילו לדמיין סצנות כאלה. כעת עם כיבוש הכיכר הן הפכו למציאות. לא נטעה את עצמנו. גם אם זה מזכיר תנועת "אוקופאיי" זאת לא האקציה "אנחנו – 99%". יותר נכון להגיד "אנחנו -49%". זוהי התקוממות של אלפי בני אדם שאינם מיוצגים בפרלמנט.
במחאה משתתפים אנשים, בעיקר צעירים, שרוצים להשמיע את קולם באוזני הממשלה אשר מרגישה יותר מדי בנוח עם הרוב שלה ומזניחה לגמרי את צרכי המיעוט. ומכיוון שאנשים שהתאספו בכיכר התלוננו על אפליה במדינה הם מכבדים את השוני הקיים בקרבם. ב-1 ביוני כשנשמעה קריאה לתפילה כולם הפסיקו לצעוק סיסמאות והשתרר שקט. "מעתה תכובד כל אמונה" – כך נאמר. אותה גישה באה לידי ביטוי גם ב-5 ביוני כאשר אנשים התבקשו לא לשתות אלכוהול מתוך כבוד ללילה הקדוש ליילת אל מעראג'.
בתוך פארק גזי עצמו ההרגשות האוטופיות גוברות עוד יותר. מזנונים פתוחים לאנשים שמכינים לעצמם אוכל, כל בוקר וערב מתקיימים שיעורי יוגה, פועלת ספריה ציבורית. בבקרים מאז נסיגתה של המשטרה אנשי המחאה בכוחות עצמם מנקים את הכיכר. כל אחד עסוק בענייניו ואף אחד לא מתערב בשום דבר. כורדים רוקדים את ה"חאלאי" שלהם, לאזים – "חורון", וקבוצת אנשים עם דגלים שעליהם מופיעה דמותו של אטאטורק צועקים את הסיסמאות שלהם. וכל זה במרחק של מטרים ספורים אחד מהשני.
הבדלים קיימים, אבל אין סכסוכים. אין משטרה, אבל קיימת תחושת ביטחון. אין היררכיה, אבל שורר כאן סדר הומניסטי. עבור המדינה שבה המסורת הדמוקרטית פירושה הענקת זכויות מלמעלה זאת הפיכה מוחלטת של הסדר הקיים. זוהי שותפות, נדיבות ושפיות. בוודאי, זה נשמע מאוד רומנטי, אבל זאת המציאות. אנחנו יודעים שהדברים האלה לא ימשכו לנצח. נהנה מכך כל עוד זה קיים.
- צ'טין דז'ם יילמאז
תרגום: מיכאל אוריצקי
ההתקוממות בטורקיה בשבועיים האחרונים אינה רק במחאה על הריסת פארק גזי באיסטנבול והתוכנית לבניית קניון במקומו. היא אינה רק על האלימות הברוטלית של השוטרים כנגד המפגינים. ההמונים בטורקיה מתקוממים כנגד הממשלה ה"דמוקרטית", שמייצגת את האינטרסים של ההמונים רק על הנייר, אוסרת ורודפת אחר מתנגדי משטר, וכנגד "הנס הכלכלי" הטורקי – שהוא אולי נס עבור בעלי ההון, אך לא בשביל העובדות והעובדים בטורקיה, ואינו יכול להיות כזה כל עוד הכלכלה מנוהלת על ידי ובעבור אליטה קפיטליסטית. התוכנית להריסת הפארק ובניית הקניון, מראה את סדרי העדיפויות של השלטון ששמים רווחיות של ההון לפני רווחת התושבים, ומשקפת תהליך של ג'נטריפיקציה שאינו לוקח בחשבון את צרכיה של האוכלוסיה העובדת והענייה באיסטנבול.
ובינתיים אצלנו…
אל מול הגזרות החדשות של הממשלה, שב ועולה הצורך במאבק והתארגנות ישירה נגד השיטה. ההפכפכות של לפיד רק מדגימה ומחדדת את חוסר היכולת להביא לשינוי אמיתי ומהותי באמצעות המוסדות של ה"דמוקרטיה" הקפיטליסטית, ואת המידה שבה המפלגות הפרלמנטריות כבולות לאינטרסים הפוליטיים והכלכליים שעומדים מאחוריה.
ביום שבת האחרון (8 ביוני 2013), התכנסנו אנשי שכונות ופעילים מירושלים, תל אביב, באר שבע וערים נוספות, כ-500 איש, לצעדה אל עבר בית ראש הממשלה בירושלים. ההפגנה נתקלה בדיכוי אלים מצד מאות השוטרים במקום, אשר דרסו פעילים, הפעילו אלימות בעיקר כנגד נשים, ועשו שימוש אלים בפרשים כדי לפצל את המפגינים ולהכניס אותם לתוך "מכלאה" אל מול כיכר פריז. על רקע מחאת קיץ 2011, גודל ההפגנה ויחס המשטרה אליה מראים כי הציבור איבד את האמון בהפגנות ראווה מנומסות המנוצלות על ידי המפלגות הגדולות. המטלה הניצבת בפנינו כעת היא להרחיב מעגלים, למשוך חלקים נרחבים יותר מהציבור לעבר פעולה ישירה נגד השלטון – באמצעות הפגנות, שביתות כלליות, השתלטויות ופגיעה בבסיס השיטה.
"כל מדינה.. חייבת לשאוף שתיהפך למדינה החזקה ביותר, שאם לא כן תהיה צפויה לחורבן. עליה לבלוע את זולתה כדי שלא תיבלע היא, להיות כובשת כדי שלא תהיה כבושה, לשעבד כדי שלא להיות משועבדת – שכן שתי מעצמות ..אי אפשר להן שיהיו קיימות יחדיו בלי להחריב זו את זו. המדינה היא אפוא שלילתה המובהקת ביותר של האנושיות.. היא מפוגגת את הסולידריות האוניברסלית של כל בני האדם על פני האדמה., ואין היא מלכדת את קצתם אלא כדי להביא כליה, כיבוש ושיעבוד על כל השאר"
- מיכאיל אלכסנדרוביץ' באקונין
"זכויות פוליטיות לא נוצרות בפרלמנטים; הן נכפות על הפרלמנטים מבחוץ וגם המיסוד שלהן בחוק, כבר זמן רב אינו מהווה ערובה ליישומן. הן אינן קיימות מכיוון שהם נכתבו באופן חוקי על פיסת נייר. רק כאשר הן יהיו טבועות באנשים, וכאשר כל נסיון להחלישן יתקל בהתנגדות אלימה של האוכלוסייה – רק אז הן יהיו קיימות"
- רודולף רוקר
