אנרכיזם –  דוקטרינה חברתית המכסה לא רק את הצד החברתי כפי שבא לידי ביטוי במילונים פוליטיים או בעצרות בעלות אופי תעמולתי, אלא דוקטרינת חיי אדם רחבה. תוך כדי תהליך בניית המצע המקיף שלו אנרכיזם מציב בעיה מרכזית אחת: כיצד ניתן לכסות את כל העולם ולהתגבר בדרך על כל המכשולים המוצבים בפנינו על ידי מדע קפיטליסטי – בורגני ולפרוס בפני אדם הסבר על מבנה העולם, ודרך כך להתקרב אל האדם ולעזור לו להרגיש בתוך עצמו, במודע, את האנרכיזם הטבוע בו מטבעו ושחלקים ממנו האדם מרגיש בתוכו תמיד? באמצעות הצבת שאלה זו אנרכיסט מפתח אמצעי לגירוש רוח העבד שבו, כמו מתוך אלמנט המהווה את החלק הבלעדי שיכול להיות ריאלי לאנרכיסט,  כי רק באמצעות רצונו אנרכיזם יכול להפוך לדרך חיים. בתהליך ההתפתחות שלו אנרכיזם חסר גבולות.

- לאנרכיזם אין איפה להינעל ולהיפסק.

- אנרכיזם, כמו החיים עצמם, לא מכיר בנוסחאות סופיות בהישגים שלו.

 באופן תאורטי אנרכיזם בזמנינו נחשב כחלש, לא מפותח דיו ואפילו כדוקטרינה אשר לא מובנת נכון. רבים ממבטאיו של אנרכיזם מדברים, חושבים, עובדים עליו, רבים כמהים לו (אני מניח כי אם מי מחברים באמת כמהה אליו תוך כדי המחשבה והעבודה עליו, אזי הכמיהה עולה מתוך חוסר אונים לבטא מתוך משרד את האמצעים החברתיים שיובילו לפעולות חברתיות, אמצעים אשר כה חיוניים לאנרכיזם בימינו. למעשה האנרכיזם חי בכל מקום בו נמצאים חיי אדם. אולם, עקב רדיפה אכזרית המתבצעת נגד אנרכיזם הוא יכול להיות מובן לאדם רק במקום בו יש לו תלמידים – תלמידים אשר מתעקשים להתיר את כבלי פסיכולוגיית העבדות השלטת בימינו, תלמידים השואפים לשרתו תוך כדי חשיפה של הנסתר בו ועל ידי כך לסלול דרך לנצחון האנרכיזם על פני רוח העבדות.

מכאן שתי הנחות:

- אנרכיזם משמר את המגוון בחיים בביטויו ובמעשיו אך מכיר באחדות מהותם.

- אנרכיזם הוא לעולם יהיה מהפכני ומאמין רק בשיטות מהפכניות במאבקו נגד מדכאים באשר הם.

 מזווית זו, כלוחם מהפכני אשר דחה את כל שיטות המשטר ואת החוקים שנכתבו על ידו ושרואה את עצמו כחלק מחברה הדוחה מתוך עצמה משטרים, יותר ויותר מתקבל האנרכיזם על ידי החלקים המדוכאים של החברה. הדבר מעיד על כך שאנרכיזם בעת זו לא יכול להישאר בתחום מחשבתה של קבוצה מצומצמת. ההשפעה של האנרכיזם על נפש ההמון ועל מאבקיו ברורה. כדי שאת השפעתו של אנרכיזם ההמון יקבל בצורה מחושבת על האנרכיזם להתחמש בכלים חדשים ולצאת לדרך פעולות חברתיות עכשיו, בעת שלנו.

1925

תרגום מרוסית: ישראל חינטייב

שואלים אותנו לפעמים מה היא עמדתנו בנוגע לשאלות מין, מגדר וזכויות נשים…

"…הארגון "אחדות" נאמן לעקרונות אשר הוא מפיץ: שוויון, אחווה, העדר שלטון, חופש מכל כפייה, חופש אמונה, עזרה הדדית, חופש בחירה וגיוון."
- חלק מתוך המצע של הארגון

גוף האישה (או כל אדם אחר) הוא גוף שלה נטו, וזה לא עניינו של הציבור ובמיוחד לא של המדינה מה היא\הוא עושה עם גופתה
כמו כן גם מבחינת זכויות היסוד (חופש תנועה, חופש דעה, זכות למקום לינה, זכות למזון, זכות להשכלה וכו.) אין שום הבדל בין המינים

מטרתם הסופית של האנרכיסטים היא לפתח באמצעות ניסיון החיים את אותו הסדר החברתי אשר בו לא יתקיים שום שלטון מדיני עליון, והארץ תהווה התאחדויות חופשיות של קהילות חופשיות וקבוצות יצרנים או קואופרטיבים חופשיים, הנוצרים על בסיס הסכמה הדדית, ופותרים את וויכוחיהם האפשריים לא בדרך האלימות וכלי הנשק, אלא באמצעות בוררות של צד שלישי.

-פיוטר קרופוטקין

אנרכיה – היא תורה השואפת לשחרורו המלא של האדם מעולם של ההון והמדינה. השחרור מעולו של ההון הינו מטרתו העיקרית של הסוציאליזם, ולכן כבר מן ההגדרה הזו מובן שהאנרכיזם הוא אחת מן התורות הסוציאליסטיות. ואמנם, הוא התפתח בתחילת שנות השבעים מתוך תנועת העבודה הסוציאליסטית בפדרציות השוויצריות, הספרדיות והאיטלקיות של ברית הפועלים הבינלאומית.

האנרכיזם התפתח מן המחשבה האומרת, כי אם על מנת לשחרר את הפועלים מעולו של ההון, יש להפכם לשכירים של המדינה, – שתהייה הבעלים של כל אמצעי הייצור הציבוריים בחברה המודרנית -, אזי בסדר חברתי כזה תישקף לפועלים סכנה להפוך לעבדי המדינה ולאבד אפילו את אותה החרות המוגבלת שהשיגו לעצמם במאבקיהם במדינות מסוימות. האנרכיסטים, תוך פיתוח המחשבות הללו והתבוננות במציאות החיים, הגיעו למסקנה שעליהם להתייחס בשלילה לא רק לרעיון הקפיטליזם של המדינה, כפי שדוגלים סוציאליסטים רבים, אלא גם לתפיסה הטוענת שעל הסוציאליסטים לכבוש תחילה את השלטון במדינה הבורגנית המודרנית, כדי להמיר בהמשך את זכויות הקניין במדינה זאת. נהפוך הוא, ארגוני הפועלים המחזיקים בהשקפות אנרכיסטיות, הגיעו במהלך יותר משלושים השנים האלה[i] לתפיסה, שבני האדם השואפים לשחרור מעולו של ההון לא רק שלא צריכים לשאוף לתפיסת השלטון במדינה הנוכחית, אלא ששחרור זה אפשרי רק יחד עם שחרור מקביל מעולה של המדינה, היות וצורות השלטון המדיני עצמן פותחו על מנת להפריע לתנועה זאת, ולכן תנועת השחרור תשיג את מטרתה רק כאשר תחליש את המדינה, הן בדרך של מתן חרות ויוזמה עצמית מרביות לחיים המקומיים, והן בדרך של הגבלת סממני שלטון המדינה, קרי החובות שהיא נוטלת לעצמה.

הבה נבהיר את מחשבתנו בדוגמא ממשית. סוציאליסטים מסוימים רואים צעד קדימה בדרך לסוציאליזם בהשתלטות המדינה על מסילות הרכבת והבנקים, ולכן מוסיפים את הדרישות למונופול ממלכתי על מסילות הרכבת והבנקים לתכניתם הפוליטית. אנרכיסטים, לעומת זאת, רואים בהשתלטות כזו צעד לכיוון התעצמות מזיקה של שלטון המדינה. אמירתנו היא כי אפילו בחברה סוציאליסטית ריכוזו של ענף כה חשוב של המשק הלאומי בידי המדינה, יהווה סכנה לחרות של כולנו. יתרה מזאת, במדינה הבורגנית המודרנית התעצמות כזאת של השלטון מסוכנת עוד יותר, מפני שהיא מעניקה כלי רב עוצמה נוסף בידי הבורגנות כנגד הפועלים. לכן האנרכיסטים מעדיפים שמסילות הרכבת, לאחר שיילקחו מידיהם של הקפיטליסטים הנוכחיים, יעברו לשימושן של קבוצות עובדי הרכבת עצמם (בדומה לקרקע הנמצאת בשימושן של קהילות חקלאיות) ושיחסיהן של קבוצות פועלים כאלה עם כל הקבוצות האחרות יתפתחו באופן בלתי אמצעי, ללא התערבותו של שלטון המדינה, בדרך של הסכמה הדדית. אנרכיסטים-פועלים משוכנעים שיחסים כאלה, אשר אפשר שיפותחו במהלך התקופה המהפכנית מתוך יחסי גומלין בלתי אמצעיים ומוסכמים בין קבוצות פועלים וקהילות, יהיו עדיפים על מה שיכולה לפתח המדינה או פרלמנט לאומי כל שהוא.

דומה לכך המחשבה בתחום היחסים בין החלקים השונים של אותה ארץ והלאומים השונים בה: האנרכיסטים לא רק מסכימים שכל עם נפרד בתוך המדינות העכשוויות צריך להיות בעל הזכות המלאה לבנות את חייו הפנימיים, הכלכליים והפוליטיים, כפי שהוא עצמו ימצא לנכון, אלא גם אומרים כי על כל עיר וכל קהילה כפרית ליהנות מזכויות רחבות כאלה לחירות ולאוטונומיה. איחודם של כל הערים, הקהילות והמחוזות של ארץ נתונה צריך להיקבע לא באמצעות כפיפותם הכללית והזהה לממשלה המרכזית, אלא באמצעות התאחדות מרצונם הטוב ובדרך ההסכמה. האנרכיסטים משוכנעים שגם אם איחוד על בסיס ההסכמה יגרום לעתים לסכסוכים מקומיים וזמניים, סכסוכים אלה אף פעם לא יניבו את אותו זרם הדם שכבר נשפך, ועוד ישפך, על מנת לשמור על ריכוז השלטון המדיני ואיחוד מאונס של מחוזות שונים תחת שלטון מרכזי אחד.

באופן הזה, בניגוד למפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, אשר שואפות ליצור מדינה שבה כל השליטה תהייה מרוכזת בידי הממשלה והיכן שענפי המשק העיקריים יימצאו בתחום אחריותו של שלטון מרכזי כל יכול זה, – האנרכיסטים שואפים לאותו סדר חברתי שבו כל ענפי הייצור העיקריים יימצאו בידיהם של הפועלים עצמם, המאוחדים בהתאגדויות ייצור חופשיות, ובידיהן של הקהילות עצמם, המארגנות בסביבתן את השימוש בעושר הציבורי, באופן שאותו ימצאו לנכון. ההכרח בוויתורים הדדיים יסייע באופן הרבה יותר טוב לפתח ולקבוע את יחסי הגומלין הנכונים, מאשר שלטון מדיני כל שהוא. עם זאת האנרכיסטים משוכנעים, שלא הסוציאליסטים של המדינה ואפילו לא האנרכיסטים, לא יצליחו לייסד את הסדר הסוציאליסטי או הקומוניסטי הרצוי להם בבת אחת, באמצעות מהפכה אחת. טענתם היא, שלמעבר מקפיטליזם לקומוניזם תידרש לא הפיכה אחת, אלא כמה. ולכן הם חושבים, שחובתו של האדם, המבין את מטרתה של האנושות המודרנית היא כבר כעת, כלל לא להעניק את כוחותיו לשימורו והעצמתו של העול – הן של ההון והן של המדינה – אלא נהפוך הוא, בכל כוחותיו חייב הוא לסייע להחלשת שניהם.

כמו שאף סוציאליסט אמיתי אפילו לא יעלה בדעתו, שהאמצעי הטוב ביותר לשחרור האנושות מעולו של ההון זה להפוך למנצל של העמל האנושי, ואחר כך לנהוג כנדבן דוגמת קרנגי או נובל, כך גם לכל סוציאליסט אמיתי צריך להיות נהיר, שחובתו היא לא להצטרף לאותו מנגנון מדיני, אשר פותח למען האינטרסים של הקפיטליסטים והפיאודלים, אלא יחד עם העם לשאוף לפיתוחן של אותן צורות חדשות של איחוד פוליטי, אשר יוכלו להחליף בחברה הסוציאליסטית את הצורות הפוליטיות הקיימות היום. לנו בכל אופן ברור לחלוטין, שכל חיזוק של השלטון המדיני בחברה הבורגנית המודרנית יהווה רק מכשול חדש בדרך לשחרור האנושות מעולו של ההון. הצטרפותם של הפועלים לניהול המדיני רק יזרים כוחות חדשים לצורה המתנוונת הזאת של ניצול.

נסכם בקצרה את הנאמר. מטרתם הסופית של האנרכיסטים היא לפתח באמצעות ניסיון החיים את אותו הסדר החברתי אשר בו לא יתקיים שום שלטון מדיני עליון, והארץ תהווה התאחדויות חופשיות של קהילות חופשיות וקבוצות יצרנים או קואופרטיבים חופשיים, הנוצרים על בסיס הסכמה הדדית, ופותרים את וויכוחיהם האפשריים לא בדרך האלימות וכלי הנשק, אלא באמצעות בוררות של צד שלישי.

הסוציאליסטים והאנרכיסטים יודעים, שאין אפשרות להשיג את הסדר הסוציאליסטי או הקומוניסטי בבת אחת, ללא כמה הפיכות עוקבות, אותן הם מנסים לארגן, תחילה בשכל ואחר כך בחיים, הלכה למעשה. בתקופת הכנה זאת הסוציאליסטים של המדינה שואפים קודם כל לתפיסת השלטון ולשם כך נאבקים למען האפשרות לשבת בפרלמנטים, כדי להרכיב, עם הזמן, את ממשלתם.

האנרכיסטים, לעומת זאת, מחשיבים כל העצמה כזאת של השלטון למזיקה, מפריעה למהפכה האנטי-קפיטליסטית, מפריעה להבנה בהירה של הפועלים את כל נזקו של הסדר הקפיטליסטי ומחזקת את כל אותן הדעות הקדומות עליהן נשען כעת סדר זה. לכן הם מסרבים לכל השתתפות בשלטון המדיני, בדיוק כפי שהם מסרבים לקחת חלק בניצול הקפיטליסטי, להשתתף במלחמה למען האינטרסים של הבורגנות, ולהשתתף בשימוש באמונות הדתיות. הם שואפים לעורר את היוזמה העצמית של העם כולו – כפרי ועירוני, – כמו גם של כל קבוצה נפרדת וכל אישיות למען פיתוחה של צורה חדשה של הסכם חופשי בין התאגדויות יצרנים וחברות צרכנים, כלומר אותן צורות חדשות של החיים הפוליטיים אשר ידרוש הסדר החדש של חיי המשק.

המילה "אנרכיה" (ביוונית – חוסר שלטון, חוסר מקור) משמשת זמן רב את מגני "הסדר" והקניין לסימונו של אותו מצב חברתי, שבו העם פורק מעל עצמו את עול השלטונות ומתחיל, אם להתבטא בלשונם, "לזעזע את היסודות הקדושים של השלטון והקניין"… בלשונם של בני המעמד של בעלי הרכוש והשליטים, מצב כזה הינו מצב של כאוס, בלבול, חוסר סדר; אבל ההיסטוריה מספרת לנו דבר אחר, דהיינו שתקופות אלה היו דווקא תקופות של מהפכות, הפיכות, כאשר נותצו יסודותיה הרקובים של החברה הישנה והונחו יסודותיו של הסדר החדש, המשטר החדש, אשר בו חייהם של העבדים המשוחררים היו מעט יותר טובים מאשר לפני כן.

באותו המובן של גינוי ושנאה השתמשו במילה "אנרכיסטים" בזמן המהפכה הצרפתית הגדולה. כאשר בשנת 1792 ניצחה בפריס הקומונה המהפכנית, שנבחרה בידי רוב העם הפריסאי כולו למען הפלת המלך ולמען ביצועה של המהפכה העממית, ובכל רחבי צרפת עלו וניצחו מהפכנים עממיים, וכאשר המהפכנים הללו החלו לדרוש מן הפרלמנט שלהם (הקונוונט) את חיסולן של הזכויות הפיאודליות ללא דמי פדיון או פיצוי, גביית מס מן העשירים, הגבלת זכויות קניין על הקרקע וכו', אז המעמדות בעלי הרכוש ומגניהם בקונוונט, שנקראו אז הזירונדיסטים, החלו לקרוא למהפכנים המציבים דרישות אלו – "אנרכיסטים", אויבי הסדר, ממרידים, שמטרתם – כאוס ובלבול. וכך הם החלו לדרוש את מעצרם המיידי והוצאתם להורג של כל האנרכיסטים שאינם רוצים להכיר בזכות הקניין ובממשלה החדשה.

יש לומר, אמנם, שבזמן המהפכה הצרפתית הכינוי "אנרכיסטים" הוענק ללא הבחנה לכל מי ששאף לחסל את הסדר הישן והיחסים הפיאודליים הישנים בדרך המהפכה. לא רק לאותם מהפכנים מעטים, אשר באמת שללו את הצורך בשלטון מדיני חזק ולא הכירו בקניין הפרטי, אלא גם לאלה אשר, בדומה לרובספייר וסן-ז'וסט, צידדו בשלטון מרכזי איתן, אבל רצו לעזור לעם לבצע מהפכה כנגד העשירים. כל אלה שעמדו לצידו של העם ובאמת פעלו לשבירת החברה הישנה בדרך מהפכנית ודרשו שוויון, כבסיס לחירות, כונו אז "אנרכיסטים", כדי להציג אותם בתור אויבי כל סדר וכל התפתחות שלווה של החברה.

כך התעצב במאה ה-19 מובנו של הביטוי "אנרכיסט" ורק באמצע המאה, בשנות ה-40, פרודון העלה על נס בהתרסה את הכינוי הזה והציג את תורתו על האנרכיה – תורה על חוסר שלטון – כתורת שחרור מהפכנית, בעלת עתיד גדול. באותו מובן חיובי ומהפכני הכינוי "אנרכיסטים" התקבל גם בברית הפועלים הבינלאומית (האינטרנציונל) ובאותה העת פותחו יסודותיו ועקרונותיו של הקומוניזם החופשי, נטול המדינה.

עם המילה "אנרכיה" קרה, אם כך, מה שקורה לעתים מאוד קרובות עם כינויי מפלגות. הכינוי מוענק על ידי האויבים. "דלת העם", "אספסוף", "לובשי סחבות", "סאן-קולוטס"[ii] היו תחילה כינויים שמטרתם הייתה להשפיל את המפלגה הזאת בעיניי הציבור. אולם, אחר כך הכינוי נהפך לשם הנישא בגאון על ידי המפלגה[iii]. כך קרה עם המילה "אנרכיה". אנשי הסדר השתמשו בה במטרה לגרום לסלידה מן המהפכנים העממיים. במובן השלילי הזה השתמשו בה בשנת 1793, כמו גם ההיסטוריונים הראשונים של המהפכה הצרפתית, אשר כתבו על המהפכה מנקודת מבט בורגנית. אולם כאשר התפקיד שבוצע על ידי המהפכנים הללו החל להתבהר ונעשה ברור כי אפילו רוע כזה כמו החובות הפיאודליות, היה ממשיך להתקיים גם אחרי המהפכה, אילולא אותם האנשים שכונו אז "אנרכיסטים" כפו ברחבי צרפת כולה את חיסולן של הזכויות הללו, והכריחו את הקונוונט למסד בחוק את החיסול הזה, אז החלו להשתמש במילה "אנרכיסט" כבר במובן אחר…

[במילים האלו כתב היד נקטע].

הודפס באסופה: פ.א. קרופוטקין. 9 בדצמבר 1842 / 27 בנובמבר 1922. לכבוד 80 שנים להולדתו. מ., 1922.

תורגם ע"י אלי למדן לפי הטקסט שפורסם כאן: http://aitrus.info/node/201

[i] ככל הנראה הכוונה לזמן שעבר מתקופת האינטרנציונל הראשון עד לכתיבת המאמר. (המתרגם)

[ii] בצרפתית: sans-culottes – כינוי לזרם מהפכני רדיקלי במהפכה הצרפתית. הורכב בעיקר מאנשים עניים ביותר. שמו נובע מכך שהם לא לבשו פריט לבוש המזוהה עם האצולה, culottes. (המתרגם)

[iii] בלוח השנה המהפכני משנת 1793, חמשת הימים הנוטרים, בתום 12 החודשים בני 30 יום – הוקדשו למהפכנים העממיים ונקראו "סן-קולוטידס" לזכר המהפכה העממית נטולת השלטון.

פורסם לראשונה ב"אלטרנטיבה" גיליון נובמבר 2012
המחבר: אלכסיי פבו

יצירה וכך גם יצירתיות הם יכולות הניתנות לכלל בני אנוש. במידה כזאת או אחרת כל אחד משתמש ביכולת זאת.  ישנם אנשים השולטים במידה רבה על היכולת, והם אלה שהופכים את היצירה למקצוע. הם אינם  בהכרח מעוניינם ברווחיות של הדרך שבחרו, תהליך היצירה – הוא הפרט שמניע, מסקרן ומגרה את מוחיו של היוצר. מי הוא "יוצר" בעצם? לטענתי, יוצר הוא – כל בן אנוש המסוגל להוליד ולאמץ רעיון במוחו ולהפיכתו לפרט גשמי לחלוטין. השימוש במילה העברית "יצירה" מעצים עוד יותר את משמעות המילה וכך ניתן לראות ביצירה ניסיון תמידי של האדם להידמות לכוח היוצר עולמות – בין אם הוא טבע או ישות  בעלת יכולות בלתי מוגבלות. ברשותכם אמשיך את משפטו של גדולי האנושות – רנה דקארט: "אני חושב, משמע אני קיים. אני גם עושה, משמע אני לא סתם קיים". עשייה פיזית המסתמכת על רעיון, מחשבה והגיון הולידה את הציוויליזציה האנושית. משחר האנושות לאדם קדמון לא הייתה ברירה אלא לעסוק במלאכה. קיים הבדל בין מלאכה, לעבודות כפיים ולעמל אינטלקטואלי. עבודת כפיים נדרשת על מנת ליצור אובייקט גשמי. עבודתו של המוח תדרש כדי להוליד רעיון, לחלום, להבין ובסופו של דבר לחשב. כולנו מכירים מקצועות משני הסוגים. מלאכה זהו תחום המשלב בין אינטליגנציה, יכולת לבצע ומיומנות. אדם העוסק במלאכה – הוא היוצר. תחום הנפחות הוא דוגמא מצויינת למלאכה. דרוש ידע עצום, כוח פיזי ומיומנות רבה על מנת ליצור ולהביא לעולם אובייקט גשמי כמו סכין או פמוט. בימינו, מעניין לראות את המכשור והמחשוב יורשים את מקומו של האדם בתהליך היצירה, ומספר המקצועות שניתן לאחד תחת המושג "מלאכה" הולך וקטן. מהפכה תעשייתית לא הייתה מתקיימת ללא אנשי מלאכה, אך היא גם גרמה להעלמותם. בימינו אנשי מלאכה נדירים, במיוחד במדינות שהתפתחו כלכלית. ניתן לראות שבאירופה וארה"ב אנשי מלאכה הם מוצג מוזיאוני כמעט ומופיעים בירידים ואירועים שונים. כנגד זאת, ניתן לראות שמדינות עניות ומתפתחות, עדיין מסתמכות על בעלי מלאכה שונים. בהודו אנשי מלאכה, באין בררה, מחזיקים בידם יכולת עצומה של ייצור אובייקטים באיכות גבוהה ורמת גימור מושלמת.  

אם כל מה שנאמר, אנחנו חיים בתקופה מעניינת. העולם נחנק מייצור המוני, ממבחר ומגוון מיותר של מוצרים. זרימה בלתי נפסקת של מוצרים מצריכה משאבים רבים ומשאירה מאחוריה כמות פסולת בלתי נתפסת. הוקמו חברות שמטרתן היא לייצר מוצרים זולים, המשרתים את המשתמש פרק זמן מוגדר והולכים לפח. ה"עושר" הזה, הוליד מחדש את תחום עבודת יד ומלאכה. יותר ויותר אנשים מבינים ומחפשים את הקשר הרגשי בין היוצר למשתמש, המתבטא במוצרים. אנחנו אוהבים לחשוב שמוצר נבנה ונוצר במיוחד בשבילנו, שמישהו השקיע שעות עבודה במצלמה שלנו, בתיק או בשעון. אני תומך בגישה זאת. היא אומנם מביאה לשוק מוצרים יקרים אך גם איכותיים וחסכוניים מבחינת ניצול משאבים ואנרגיה. הסביבה נפגעת הרבה פחות כי, המוצר משרת את האדם הרבה יותר זמן ממוצר זול.

 אז, בפעם הבאה, שאתם באים לקנות מוצר כלשהו, תחשבו – אם כדאי לחסוך קצת ולעזור לעולם שלנו להפוך לנקי, עשיר ומיוחד יותר

פורסם לראשונה ב"אלטרנטיבה" גיליון נובמבר 2012
המחבר: גיא מור

קורא מזדמן של כתבים אנארכיסטים באינטרנט עלול להגיע למסקנה כי בין הזרמים הבולטים באנארכיזם כיום, עומדים חסידי השוק החופשי המתקראים "אנארכו-קפיטליסטים". אין זה נוהג חדש לעשות שימוש במילה "אנארכיזם" כמילת גנאי, או לציון דברים שהאנארכיזם איננו, וגם גיוסה לקידום רעיונות המנוגדים כל כך לרעיונות האנארכיזם כבר אינו בגדר הפתעה. אך בכל זאת נחמץ הלב למראה ההטעיה.

 במה תומכים אותם "אנארכו"-קפיטליסטים?  במה בא לידי ביטוי ה"אנארכיזם" במשנתם? ה"אנארכו"-קפיטליזם מתמרד כנגד המדינה, שמעיזה, ברוב חוצפתה, לפקח ולהגביל את השוק ולהכניס את ידה הארוכה לכיסם העמוק של בעלי הקניין הפרטי לגביית מיסים וכדומה. לשיטתם, את המונופול של המדינה יש "לחלק" למוסדות פרטיים – גם שיטור, ענישה וביטחון ואף את החוק עצמו בכוונתם להפריט.

 אך למרות כל הרטוריקה והטיעונים המסובבים, לא ניתן להפריד בין האנארכיזם לבין תנועת העובדים המהפכנית. השניים התפתחו זה לצד זה בתקופת האינטרנציונל הראשון, ואף כיום איגודי העובדים האנארכיסטיים של אירופה ממשיכים את מסורת זו. רעיון החירות האנארכיסטי מנוגד לזה של ה"אנארכו"-קפיטליסטים: האחרון שואף לבטל את מרות המדינה, רק כדי להחליפה במרות ובברוטליות הנוראה והבלתי מרוסנת של בעלי ההון הפרטי. בכך, חוטא ה"אנארכו"-קפיטליזם גם להבנת תפקידה החברתי של המדינה המודרנית, אשר מרסנת את האינטרסים הפרטיים של בעל הון זה או אחר לטובת האינטרסים המשותפים של מעמד בעלי ההון בכללותו.

 חירות אמיתית, סבורים האנארכיסטים, אינה אפשרית ללא שיוויון. כדברי באקונין, "חירות ללא סוציאליזם היא זכות-יתר ועוול, ואילו סוציאליזם ללא חירות הוא עבדות וברוטליות." המדינה המודרנית, בהיותה התגלמות פוליטית של שיטת הייצור הקפיטליסטית, אינה ניתנת לביטול בנפרד מהקפיטליזם, כדרך שבה מוציאים טפיל מגופו של אורגניזם חי. שלטון מעמדי מצמיח מאליו מנגנונים פוליטיים של דיכוי, קרי: המדינה. מערכת מעמדית של רכוש פרטי לא מסוגלת להתקיים בלעדיה. שוק "חופשי" יהיה כזה עבור בעלי הרכוש והממון, לא בעבור העובדות והעובדים המנוצלים שתחתיהם.

 אילו אינטרסים חברתיים מייצג ה"אנארכו"-קפיטליזם? ללא ספק לרבים מתומכיו כוונות כנות. אולם במונחים מעמדיים, זרם זה מייצג, בדומה ל"תנועת מסיבת התה" האמריקנית, את האינטרס המעמדי של הזעיר-בורגנות, אנשי העסקים וההנהלה הקטנים המתקשים לשמור על מקומם בסולם החברתי בטלטלות של משברי הקפיטליזם וחווים על בשרם את "נטל המיסים". מצבם זה מביא אותם להזדעק נגד דורסניותה של ה-Big Government, הממשלה הגדולה, ולצאת נגד המהגרים והעובדים הזרים, שמנקודת מבטם אשמים בכך.

 האנארכיזם, לעומת זאת, מציב על סדר היום את האינטרס של המנוצלים, המדוכאים וחסרי הזכויות – שהוא, בשורה התחתונה, האינטרס האנושי עצמו המשותף לכל בני האדם. בניגוד ל"אנארכו"-קפיטליזם, קורא האנארכיזם לביטול הרודנות המדינית והכלכלית גם יחד, ומציע התאגדות מרצון על בסיס הסכמה חופשית ומעמד חופשי כבסיס לחברה חדשה. את שירותיה החיוניים של המדינה הביורוקרטית אין להעביר לבעלי ההון והכוח, אלא לניהול הציבורי, הישיר והדמוקרטי של העובדות והעובדים.

 למרות הנוכחות הבולטת מעל דפי האינטרנט, נותר ה"אנארכו"-קפיטליזם בבחינת זרם שולי בפוליטיקה של הימין הסהרורי בארה"ב, ללא קיום ממשי במציאות. באותו זמן, ממשיך האנארכיזם המעמדי לקדם את המאבק המעמדי ואת התארגנות העובדים ברחבי העולם, בייחוד בספרד וביוון מוכות המשבר. האחד מביא עמו בלבול ואכזבות, אך השני מציע אלטרנטיבה אמיתית לעתיד טוב יותר.