אנרכיסטים נגר הגדר - מי אנחנו

"אנרכיסטים נגד הגדר" היא קבוצה שהוקמה ב-2003 במטרה לפעול נגד הגדר והחומה שישראל בונה על אדמות פלסטיניות בגדה המערבית. מאז ועד היום פועלת הקבוצה בשיתוף פעולה הדוק עם פלסטינים, במאבק עממי נגד הגדר והחומה בגדה המערבית, נגד המצור וההתקפות על רצועת עזה, ונגד הכיבוש בכללותו.
במהלך השנים השתתפו חברי הקבוצה במאות הפגנות הן בערי ובכפרי הגדה, המאורגנות על ידי ועדות עממיות פלסטיניות, והן בתוך ישראל, המיועדות להציג לציבור בארץ את הכיבוש ואת נזקיו, ולקרוא לציבור הזה להצטרף למאבק.
פעילות הקבוצה נתקלה ונתקלת בדיכוי קשה מצד רשויות המדינה. 17 מפגינים פלסטינים כבר נהרגו בהפגנות נגד הגדר, מאות פלסטינים ועשרות ישראלים ובינלאומיים נפצעו, ומאות מעצרים הובילו לעשרות רבות של כתבי אישום. אף על פי כן הקבוצה ממשיכה בפעילותה, ולא מוותרת על המסר של סירוב להיות אויבים ושל שותפות במאבק עממי בכיבוש.

איך קמה הקבוצה?
באפריל 2003, בזמן האינתיפאדה השנייה, הקימו מספר פעילות ופעילים ישראלים, אנרכיסטים ברובם ופעילים פוליטיים וחברתיים מחויבים כולם, את "אנרכיסטים נגד הגדר". הקבוצה התארגנה סביב מחנה מחאה שהוקם בכפר מסחה, בכוונה למחות נגד בניית הגדר על אדמות הכפר באופן שמספח בפועל 96% מאדמות הכפר לישראל, בעיקר להתנחלות אלקנה.
מחנה המחאה, שכלל שני אוהלים שנטעו בקרקעות המיועדות להפקעה, הוקם על ידי פעילים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים ביחד, ששמרו על נוכחות קבע במקום במשך ארבעה חודשים. במהלכם הפך המחנה למרכז להפצת מידע, למקום מפגש, ולבסיס לתכנון פעולות משותפות נגד הגדר.
לקראת סוף אוגוסט 2003, כשהגדר במסחה כבר כמעט הושלמה, עבר המחנה לחצר של בית שיועד להריסה. במשך יומיים מנעו הפעילים מהדחפורים לפעול במקום, אך לאחר מעצרים רבים נהרס הבית והמחנה הסתיים. הרעיון והחזון שהניעו אותו, לעומת זאת, היו רק בתחילתם.
בשנת 2004 החלו הפגנות יומיות נגד הגדר בכפר בודרוס, ו"אנרכיסטים נגד הגדר" הצטרפו אליהן. באמצעות המאבק העממי הרחב והמחויבות הקהילתית בכפר להתנגדות עיקשת הצליחו תושבי בודרוס להדוף את תוואי הגדר אל מחוץ לאדמות הכפר.
הצלחה זו העניקה תקווה והשראה לעשרות כפרים נוספים בגדה המערבית, שנפגעו מתוואי הגדר והתחילו גם הם להתארגן ולקדם התנגדות עממית. "אנרכיסטים נגד הגדר" הצטרפו לכל הכפרים שבחרו במאבק פלסטיני-ישראלי משותף. אחד מהכפרים האלה, הכפר בלעין שבאזור רמאללה, התפרסם מאז בעולם כולו כסמל של מאבק ושל שיתוף פעולה.

 

"למה הם מפגינים שם כל כך הרבה?" (השופט אהרן ברק בדיון על בג"ץ בלעין)
הכפר בלעין שבאזור רמאללה הפך מזמן לסמל בינלאומי של המחאה העממית נגד הגדר.
כ-1,950 דונם, שמהווים בערך 50% מאדמות הכפר, נשארו מאחורי הגדר שבנתה ישראל ולמעשה סופחו להתנחלות מודיעין-עלית, שכבר החלה להתרחב על האדמות האלה. המאבק החל בפברואר 2005, ומאז יוצאת כל יום שישי הפגנה פלסטינית-ישראלית-בינלאומית לאזור הגדר. ההפגנות נתקלו ונתקלות בדיכוי קשה מצד הצבא, שמשתמש בכל האמצעים שברשותו כדי לעצור את התנועה העממית ואת השותפות המיוחדת שנוצרה בבלעין. לאורך השנים כללו האמצעים האלה רימוני הלם וגז, כדורי גומי, אש חיה, מכות, מעצרים ומשפטים, פלישות ליליות לכפר, שליחת מסתערבים שיזרקו אבנים על הצבא מתוך ההפגנה כדי להצדיק ירי, וכן הלאה. בימים אלה משתמש הצבא ברימוני גז חדשים עם טווח מוגדל, שנורים כטילים ישירות על המפגינים, בניגוד להוראות. הרימונים-טילים האלה גרמו למספר רב של פציעות קשות, ואף להרג של מפגין לא אלים ממנהיגי המאבק.
בג"ץ פסל את תוואי הגדר על אדמות בלעין, וקבע שיש לפרק אותה, אך הכשיר את השכונות שנבנו באופן לא חוקי על אדמות הכפר.
המחאה נמשכת. למרות הדיכוי מתעקשת הוועדה העממית לדבוק במסר "כל עוד הגדר עומדת – נעמוד גם אנחנו".

המאבק העממי של כפרי דרום בית לחם
בדרום בית לחם עוברת הגדר-חומה בתוואי פוגעני במיוחד. הגדר מספחת בפועל את התנחלויות גוש-עציון הגדול לישראל, ופוגעת קשות בכפרים הפלסטיניים באזור. הכפר וואלג'ה עתיד להיות מוקף חומה מכל הכיוונים, ורק מנהרה אחת תחבר בינו לבין העולם החיצון. רבות מאדמות הכפרים אום-סאלמונה וואדי-ניס יסופחו להתנחלות אפרת כתוצאה מהגדר. גם הכפרים בית אומר, אל-חאדר, ארטס, ואחרים נפגעים ישירות מהתוואי המספח. בכולם התארגנה מחאה עממית, וזה שלוש שנים כמעט כל יום שישי מתקיימת הפגנה באחד מהם, שגם היא מדוכאת על ידי הצבא. כמה מהפעילים הבולטים באזור נעצרו, חלקם בהאשמות מופרכות, וחלקם ב"מעצר מנהלי" – הליך שמאפשר להחזיק אדם בכלא חודשים ושנים ללא משפט ומבלי אפילו להאשימו בדבר.
גם באזור בית לחם נוצרו שותפויות חזקות בין הוועדות העממיות של הכפרים לבין "אנרכיסטים נגד הגדר" ושאר הארגונים הפעילים בישראל.

מאבק עיקש בנעלין
הכפר נעלין נמצא מערבית לרמאללה, וקרוב לקו הירוק. לפני 1948 אדמות הכפר השתרעו על פני 58,000 דונם, והגיעו עד לוד.
במהלך השנים הכפר איבד עוד ועוד מאדמותיו והשטח הנותר בידי הכפר כיום הוא 10,000 דונם. החלטת בג"ץ שקבעה את תוואי הגדר באזור, שעובר על אדמות הכפר, הכריעה שהכפר יאבד עוד רבע מאדמותיו.
במאי 2008 החלו העבודות להקמת הגדר, ויחד עמן החל המאבק נגד העבודות שכלל עצירה של העבודות מספר פעמים וגרימת נזק לרכבים ולגדר. בתגובה למאבק הסלים הצבא את אמצעי הדיכוי שלו שכללו: ירי ישיר של מטולי גז מסוכנים לעבר מפגינים, כדורי מתכת מצופי פלסטיק, תותחי גז מדמיע חדשניים, ירי חי על ידי צלפים ואמצעים נוספים. כמו כן הצבא ניסה לדכא את המאבק בכפר על ידי הטלת סגר ועוצר על הכפר. פלישות לכפר נהיו בתקופות מסוימות עניין יום יומי, עשרות נעצרו, מאות נפצעו וחמישה נרצחו על ידי חיילים ושוטרי מג"ב. עם זאת, המאבק העממי המשותף נמשך גם כאן.

מחאה בכל רחבי הגדה המערבית
מאבק עקבי, עממי ומשותף לפלסטינים וישראלים אינו דבר מובן מאליו. הדיכוי האלים מצד ישראל, התוקפת מפגינים, מטילה אימה על הכפרים המתקוממים ועוצרת מנהיגים פוליטיים, מקשה על המאבק עוד יותר. אף על פי כן קהילות פלסטיניות רבות וכפרים רבים אינם מוותרים, ומשתתפים, כל אחד בדרכו, במחאה. מאז סוף 2002, כשהתחילה ישראל לבנות את הגדר על אדמותיהם, היו מעורבים ג'יוס, מסחה, בודרוס, בידו, בית לקיא, עזון, בית סירא, בית אומר, ארטס, ואדי א-רשא, ורבים אחרים במאבק משותף נגד הגדר, המחסומים, הכבישים הגזעניים, וההתנחלויות. כל כפר מגבש את דרכו שלו להתנגדות, וממציא פיתוחים חדשים ויצירתיים לאותו רעיון בסיסי של מאבק עממי ומשותף עד סיום הכיבוש.

עזה: להסיר את המצור, לעצור את המלחמה
בסוף 2006 הטילה ישראל מצור מלא על רצועת עזה, וזאת כצורה מוצהרת של ענישה קולקטיבית שמטרתה הרשמית להוריד את רמות התמיכה בחמאס. הגבולות חסומים, והים והאוויר נשלטים לחלוטין על ידי הצבא הישראלי. לרצועה מוכנסים רק תרופות, דלק, מים, חשמל וסוגים מסוימים של אוכל – וגם אלה בכמויות קטנות, תחת מגבלות רבות, ולעתים בכלל לא. הכנסה של חומרי בניין, נייר, ספרים, כלי נגינה, עץ, מוצרי חשמל וחלקי חילוף, צעצועים, תה וקפה, ביגוד ונעליים ועוד – נאסרה לגמרי.
בנוסף למצור תוקפת ישראל בעזה מפעם לפעם, וגורמת להרס ולהרג רב. בסוף דצמבר 2008 יצאה ישראל למבצע צבאי רחב היקף ברצועה, שבמסגרתו נהרגו כ-1,400 פלסטינים, בהם מאות אזרחים וילדים, נפצעו אלפים, ונגרם נזק אדיר לבתים ותשתיות. המצור, שנמשך עדיין, לא מאפשר את שיקום ההריסות.
למרות כל האמור, ישראל מתנערת לחלוטין מאחריות לחורבן החיים בעזה, וטוענת שמאז ההתנתקות היא אינה כוח כובש. כישראלים אנו מזדעזעים מהפשעים שממשלותינו מבצעות בעזה, ומרגישים שחובה עלינו למחות נגדן. אמנם אין ביכולתנו להכנס לעזה, אבל אנחנו כן יכולים לשמור על קשר עם שותפינו שם, להשתתף בפרויקטים בינלאומיים נגד המצור, ולהעלות מודעות בישראל להשלכות של המצור ולדרוש את הסרתו.

סולידריות ומחויבות למאבק מצד ישראלים
כישראלים, אנחנו מודעות ומודעים לפריבילגיות שנותן לנו משטר הכיבוש אפילו במחאה נגדו. קל לנו לנוע בחופשיות יחסית ממקום למקום, כוחות הצבא והמשטרה מהססים יותר להפעיל אלימות קיצונית כלפינו, ומערכת המשפט האזרחית שאליה אנו כפופים מעניקה לנו זכויות יסוד שנשללות משותפינו הפלסטינים, הנשפטים במערכת צבאית.
לכן בחרנו להפוך את הפריבילגיות האלה לכלים לסולידריות עד כמה שאפשר. ההפגנות המשותפות אינן רק מסר פוליטי של היתכנות שיתוף הפעולה, אלא גם דרך להתייצב לצד שותפינו הפלסטינים.
בדומה לכך, אנו מנצלים את הפריבילגיות שלנו גם במקומות אחרים. קבוצות קטנות מתוך "אנרכיסטים נגד הגדר" יוצאות לפעולות ישירות נגד הגדר, אחרות משקיעות את כל כוחן בייבוא תמונת הכיבוש לתוך ישראל – כדי להזכיר את אחריותנו הקולקטיבית לדברים שנעשים בשמנו באמצעות הפגנות, רכיבות אופניים המוניות צבעוניות, ושאר פעולות מחאה יצירתיות.
אנחנו מאמינים ומאמינות בחשיבות של קיום מגוון רחב של צורות מחאה, שיאפשר לכמה שיותר פעילים להרגיש בנוח עם מה שהם עושים. לאנשים שונים יש גבולות שונים לגבי המחאה שלהם; רבים אינם רוצים או יכולים להסתכן במעצרים או באלימות שתופעל נגדם. לכן חשוב לנו לאפשר לכל אחד למצוא את מקומו במאבק, תוך תמיכה ועזרה הדדית בין הקבוצות והפעילויות השונות.

קישור בין מאבקים בישראל-פלסטין
מחויבותם של פעילות ופעילים רבים ב"אנרכיסטים נגד הגדר" לא נגמרת מעבר לקו הירוק. אנו סבורים שיש קשר בין צורות שונות של דיכוי, ומעורבים במאבקים נגד כל צורה של גזענות בחברה הישראלית, נגד הריסת בתים ולמען זכויות דיור ציבוריות, ונגד הכלכלה הקפיטליסטית של הפרטות וקיצוצים לטובת המשפחות העשירות.
כך, לדוגמא, פעילים אנרכיסטים היו מעורבים בכיכר הלחם ובמאהל המשפחות נפגעות ויסקונסין, במאבקים נגד פינוי תושבים ביפו ובכפר שלם מבתיהם, בהתנגדות לגירוש פליטים ומהגרי עבודה על ידי משטרת ההגירה, בפעילות פמיניסטית וקווירית, במאבקים לזכויות בעלי חיים, ובמאבקים חברתיים אחרים.

צורת עבודה לא-היררכית, מאפשרת ומתפתחת
אנחנו שואפים ושואפות לפעול ולקבל החלטות באופן לא-היררכי, ביזורי, ומתפתח בהתמדה. החלטות מתקבלות בישיבות תקופתיות של כל מי שמעוניין להגיע אליהן, ותיקים וחדשים כאחד. כאמור, חשוב לנו לאפשר לכל אחד ואחת ולכל קבוצה קטנה של פעילים למצוא את צורת המאבק שלה, ולתמוך אחד בשני בכל מצב.
אנחנו יודעים שהמאבק המתמשך שוחק מאוד, אבל אנחנו מרגישים ומאמינים שאין לנו ברירה אחרת. זה המקום לומר שאנחנו רוצים להמשיך וללמוד מטעויות, למצוא דרכים חדשות להפוך את המאבק מחוויה שוחקת לחוויה מעצימה, שאפשר להתמיד בה. אנחנו מנסים למצוא את הדרך לאפשר לפעילים חדשים להשתלב בקבוצה. אנחנו מודעים יותר לטראומות הרגשיות שההפגנות יוצרות אצל כולנו בהכרח – ולומדים ביחד דרכים להתמודד איתן. חשוב לנו לשמוע קולות נוספים, ולראות פרצופים חדשים בישיבות ובהפגנות. אנחנו מאמינים שהמאבק שלנו הוא מאבק הכרחי, היום יותר מתמיד, ושהוא מטבעו מאבק שצריך להיות של כולנו.
 

 

קבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר" מתקיימת מתרומות של קרנות ויחידים בארץ ובעולם, התומכים במאבק הפלסטיני-ישראלי נגד הכיבוש.

בעוד שחלק גדול מעלויות הפעילות – כגון טלפונים ותחבורה – ממומנת על ידי הפעילות והפעילים בקבוצה, צרכים יקרים יותר – כמו ייצוג משפטי – עולים סכומי כסף נכבדים, ועל כן נודה על כל תרומה אפשרית.
על מנת לתרום, אנא פנו לדף התרומות שלנו.

 

 

בטח!

ניתן לכתוב לנו לכאן: info@awalls.org , ואנחנו נחזור אליך בהקדם.