קרוא וכתוב

בשיח על התעללות מינית ואלימות מינית מדובר רבות על הקשר האמביוולנטי שנוצר לעיתים בין הקורבן לתוקפן. למה היא לא עוזבת אותו? תוהים מכריה של האשה המוכה. איך זה שהיא כתבה לו מכתב תודה? מקשים סנגוריו של המטריד. ‘תסמונת סטוקהולם’ מסבירה את ההזדהות עם החזק והשולט, המתפתחת לעיתים אצל בני ערובה כלפי חוטפיהם. הספרות אשר דנה בנושא של פגיעות מיניות מצביעה על דפוסים שבהם רווחים תחושות של בושה ואשם. יחד עם התלות במעוול הן מביאות את קורבנותיו לעיתים קרובות לא רק להישאר לצדו או תחתיו, אלא גם להאשים את עצמן במה שעולל להן. נטרפות במערבולת של כאב, בושה, חוסר ערך עצמי וניסיון נואש לשרוד.

האמביוולנציה הזאת קשה שבעתיים כשמדובר בהתעללות מינית בתוך המשפחה. הסודקת סדק נורא באמון שאת יכולה לתת בחייך. השוברת לבלי שוב את הביטחון הבסיסי להלך בעולם, בוטחת בעצמך ובאחרים. שכן מי שעולל לך את הזוועה הזאת הוא האדם האהוב עליך עלי אדמות. מי שנתן לך את חייך. זה שאת רוחשת לו אמון ללא סייג. שהוא כאן בשבילך, שהוא רוצה בטובתך. התערובת הבלתי אפשרית של אהבה, בושה, הסתרה ותלות מגיעה כאן לשיאה.

קשה לכתוב על ‘הרחק מהיעדרו’. קשה גם לקרוא בו. זהו סיפורה של אשה שאחרי שעברה התעללות מינית בתוך המשפחה, גילוי עריות מצד אביה, ממשיכה לחיות ולקיים יחסי מין עם אביה כאשה בוגרת. נגיד שאפשר לכתוב “לקיים יחסי מין” בהקשר הזה בלי מרכאות כפולות ומכופלות.
זהו ספר מטלטל. ראש וראשון, בגלל נושאו והאופן שבו הוא מועבר מבפנים. מתחת לעור. עד כדי כך שבקריאת חלקים ממנו את חשה כאילו זה קורה ממש לך.  אבל גם בדעתי על הספר עצמו היטלטלתי. בחלקים לא מעטים סברתי שהיכולת הספרותית המופגנת בו אינה עומדת בהלימה לנושאו. למען האמת, זוהי משימה קשה במיוחד. להגיע להישגה המכונן של קתרין הריסון בנשיקה היא אולי משימה בלתי אפשרית.
למרות שכתיבתה של שז אינה אחידה ברמתה, היא מצליחה בסופו של דבר בחלקים של הספר להעביר את מה שכמעט בלתי ניתן להעברה: את האמביוולנציה הזאת של הקורבן כלפי המתעלל. את השילוב הבלתי נתפס מבחוץ של שנאה ותלות, אולי אפילו סוג של אהבה.

האם כשמסיימים את ספרה מבינים יותר את הקורבן להתעללות מינית בתוך המשפחה? מבינים אותה אחרת. באופן עמוק והופך קרביים הרבה יותר מאשר תספק לכם רוב הספרות המקצועית העיונית בנושא.  שהרי כוחה של ספרות על-פני הגות הוא באותו רכיב חמקמק ההופך את האמירה לאמנות. את ההבנה לתובנה. את ההתבוננות להזדהות ולאמפתיה. את ההכרה לחמלה.

הרחק מהיעדרו מאת שֶז. עם עובד 2010, 154 עמ’

עוד בנושא: לבי שייך לאמא. על ‘הנשיקה’ לקתרין הריסון

והרבה חלב זה בשביל נשים. משקה למחשבה.

בשנות נעורי הרחוקים רווחה אמרה סקסיסטית שגרסה שגבר טוב הוא (או צ”ל) כמו קפה: חזק, חם וחריף. או משהו דומה לזה.
נזכרתי בזה, ובמבחן הקפה שלי, כי יוסי גורביץ שלח לי לינק למסיבות קפה, בעקבות ציוץ שלי שתמיד העדפתי קפה. אפרופו מסיבת התה שעושה עלייה, כמובן. (ותומר רזניק השיב לי בשדרוג נאה: tea party? not my cup of coffee).

אבל כנראה שלא רק שגבר צריך להיות כמו קפה, ההנחה היא שהוא אוהב קפה ושותה אותו. ומה שיותר חזק ושחור – יותר טוב (ויותר “גברי”?). לפני שנים, ביקורת בתי-הקפה של עכבר העיר כללה באופן קבוע את מה שכונה “מבחן החשבון”: למי בשולחן מגישים את החשבון? לגבר? למי שמבקש? מניחים באמצע השולחן בדיפלומטיות? באופן דומה, סיגלתי לעצמי את מבחן הקפה. פשוט על סמך ניסיון. לפני שנים נסעתי הרבה במערב אירופה. מדינות נאורות, כידוע. אני שתיתי קפה ובן זוגי למסע – תה. כמעט תמיד כשהוגשו המשקאות שהוזמנו לשולחן הוא קיבל את הקפה ואני את התה. בלי לשאול מה למי. נשים הן חלשלושיות כאלה, מתאים להן התה. הגבר החסון יקבל את המשקה המתאים לו.

באירופה כבר די מזמן לא ביקרתי, אבל התוצאות שרירות וקיימות גם בישראל. אני שותה מקיאטו. כפול או ארוך, תלוי כמה כבר שתיתי באותו יום. י”קירי שותה הפוך קטן. הדירוג מתקיים גם בין משקאות הקפה. כשאנו יושבים יחד בבית קפה והקפה מוגש לשולחן, באופן כמעט קבוע מגישים לו אוטומטית את המקיאטו (המרוכז ולכן החזק יותר) ולי – את ההפוך. למרות שההזמנה היתה הפוכה. משקה למחשבה.

ואל תגזימו, אבל עד שלוש כוסות קפה ליום זה בהחלט בריא. כך אומרים המחקרים. אלה שאני אימצתי, לפחות.

בשיווק ומיתוג עצמי נהוג לתת בהתחלה שירותים בחינם, או במבצע מיוחד, על-מנת להיכנס לשוק. לקבל הזדמנות להוכיח את כישורייך המקצועיים, לעשות לעצמך שם ולקוחות. אף אחד לא ממשיך לעבוד בחינם. כי המטרה שלו, הרי, היא גם להתפרנס.

אבל כמו שאומרים, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. או לפחות כך חושבים מי שפונים אלינו בבקשה שנכתוב עבורם בחינם. הם, כמובן, בטוחים שהם מציעים לי את דיל המאה. הם אמנם לא משלמים במטבע קשה, אבל הם משלמים: הם הרי מפרסמים אותי. אזכה לחשיפה. אולי ליותר תעבורה לאתר שלי.
רק שכאן זה לא איזה סטרטר שבעקבותיו מגיעות הצעות לכתוב בתמורה. לא, כאן ההצעות ממשיכות להגיע לכתוב בחינם. והם ממשיכים לחשוב שהם מציעים הצעה שאי אפשר לסרב לה. כי ההנחה היא שאני זקוקה להם ולכן אשמח לקבל פרסום וגם לשלם אתו במכולת.

ובכן, לא. למען האמת, יש כאן עסקה שבה שני הצדדים זקוקים זה לזה. באותה מידה שהכותבת זקוקה לקהל הקוראים שהם מספקים לה, הם זקוקים לתוכן שלה. אולי אפילו יותר. כדי שקהל הקוראים ייכנס אליהם. למה כאשר מדובר באתר מסחרי, שאינו פועל לשם שמיים אלא מרוויח או מתכוון להרוויח, הוא מצפה לקבל ללא תמורה את התכנים שמאפשרים לו להרוויח? איפה יש עוד מודל עסקי כזה?

המשך »

לקמפיין הזה, שמסעיר את חוצות פייסבוק, התוודעתי לא באופן בלתי-אמצעי, אלא דרך הפוסט הביקורתי הזה. שבהזדמנות זאת זיכה את קורא הרסס שלי בבלוג מבטיח נוסף. בתכלית הקיצור: אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. בקמפיין הפייסבוק רשמו נשים בסטטוס שלהן את התשובה לשאלה (הסמויה) “איפה את שמה את התיק שלך כשאת נכנסת הביתה?”,כשהתשובה (גלוית הסטטוס) צריכה להתחיל ב”אני אוהבת”. למשל: “אני אוהבת על השולחן”, “אני אוהבת על המטבח”. הבנתם את הרעיון. מין טיזינג כזה. הפוסט המומלץ מאד המלונקק לעיל, מנסח בבהירות מה הבעיות בקמפיין הזה. אבל כרגיל, הוא עצמו נהפך עד מהרה למוקד של מחלוקת זוטא. לא כולן אהבו את מה שנראה להן כנשים שאומרות לנשים אחרות מה פמיניסטי לכתוב על עצמן ומה לא. ומכאן הדיון הוסט מהעניין עצמו לשאלה האם הניסיון למשוך אליו את תשומת הלב, כפי שבוצע, הוא אנטי-פמיניסטי. לא סרטן השד ולא תיקים, אלא רק איפה נשים אוהבות את זה. כי הרי ברור שהן רוצות את זה כל הזמן ובכל מקום. או כך לפחות רוצה התעשייה הפורנוגרפית שנאמין. והאם הקמפיין בכלל פונה לנשים או מנסה למשוך את תשומת לבם של גברים דווקא? טענה נפוצה בזכות הקמפיין היתה שהוא השיג את מטרתו: תשומת לב רבה. עובדה, כ-ו-ל-ם מדברים על זה.

הטענה האחרונה דורשת התבוננות מיוחדת. האמנם הקמפיין השיג את מטרתו? בואו ניזכר בה רגע. העלאת המודעות לסרטן השד? לחשיבות הבדיקה השגרתית שצריכות נשים לעבור, כדי לאבחן אותו בשלב מוקדם וכך להגביר מאד את הסיכויים להירפא ממנו? בלי לקלל, התשובה היא לא. תשומת הלב ניתנה לקמפיין עצמו. לפרובוקציה. זה שמין מוכֵר זאת ממש חדשה ישנה. זה שקמפיינים פרובוקטיביים מושכים תשומת לב תקשורתית וציבורית – גם זה לא ממש גילוי מדהים. אבל כדאי לא לבלבל בין הבאזז והדיבור על אודות לבין השאלה האם מטרת הקמפיין הושגה. בעיני התשובה שלילית. אין לי שום ספק בכנות כוונתן של יוזמותיו. אבל בדרך, כרגיל, נרשמו נפגעים. כמו שכתבה מישהי: “העניין כאן הוא לא החופש לעסוק במיניות, העניין כאן הוא זילות של עניין כואב לנשים רבות. ולבנותיהן.” נכון. כי בעוד שהומור הוא בהחלט כלי נשק חיוני גם במאבק בסרטן, הוא כזה כאשר החולים בוחרים בו. לא כאשר מציגים את מחלתם באופן זול או מגוחך. (אני מקווה שלא צריך להצהיר הצהרת טובין אישית כדי לומר זאת). זה באמת עניין כאוב מכדי שהוא יעבור את כל המניפולציות האלה, ובמיוחד את זה שאמנם כולם מדברים על הקמפיין, אבל השאלה אם הוא הניע נשים לפעולה המתבקשת מקבלת, כנראה, תשובה שלילית. לכן אפשר להצטרף לליהי יונה בהצעה לכתוב משפט אחד בסטטוס: “לכו להיבדק”.

א. אף כי שיעורם נמוך, גם גברים חולים בסרטן השד.
ב. יש בדיקות ידועות ואמינות לגילוי מוקדם של סרטן השד. סרטן השחלות, לעומת זאת, מכונה “המחלה המתגנבת”. זהו הסרטן החמישי בשכיחותו בקרב נשים וגורם התמותה הראשון מבין גידולי מערכת המין הנשית. אך ברוב המקרים הוא מתגלה בשלב מאוחר ואז אלים וקטלני עד אימה.

זהירות מיוחדת נדרשת מן התקשורת בבואה לצלם ולראיין ילדים. שתי המערכות הנורמטיוויות שאליהן כפופים עיתונאים – המשפטית והאתיקה העיתונאית – קבעו כללים מיוחדים וחמורים במיוחד בכל הקשור לחשיפת ילדים בתקשורת. העיקרון המנחה הוא כי טובתו ושלומו של הילד מועדפים על פני כל עיקרון וערך אחר. “גורלה של הילדה, טובתה ובריאותה הנפשית, עדיפים במקרה זה על זכותם של כלי התקשורת לדעת ולהודיע לציבור” (השופט אלון, בג”צ 243/88). המועצה לשלום הילד יחד עם מועצת העיתונות בישראל הוציאו בזמנו ברושור בנושא חשיפת ילדים בתקשורת, המפרט את ההנחיות הרלוונטיות. ככלל, קיים איסור לפרסם צילום או פרטים מזהים אחרים של מי שטרם מלאו לו 14 שנים, בנסיבות העלולות לפגוע בשמו, בפרטיותו או ברווחתו, אלא בהסכמת הוריו או אפוטרופסו ואם קיים עניין ציבורי בפרסום המזהה ובמידה הראויה (סעיף 10.א לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות).

מעל לכל ההוראות הנ”ל, מרחפת זכות היסוד המוקנית גם לילדים: הזכות לפרטיות.

אך מה קורה כאשר המפירים את זכותם לפרטיות, החושפים אותם לעדשת המצלמה או לכל עין סקרנית בעיתון אינם העיתונאים אלא ההורים עצמם? אלה שכביכול מורשים לעשות זאת?

אינני צופה ב’מחוברים’ ולא קוראת את דנה ספקטור. יש גבול לכמה נמוך אפשר לרדת ולבזבז את הזמן. אבל הבאזזז לא פסח גם עלי. הימנעות מכל פיסת מידע על התכנית המדוברת ועל נישואיה של “העיתונאית” הכוכבנית נהפכה לאחרונה למשימה קשה במיוחד. במיוחד כעת, כשאני מרותקת לבית למשך כמה שבועות. פה איזה אייטם אצל גיא פינס בזמן הכנת ארוחת הערב, שם ראיון בווינט עם “אשתו של”. שיתוף פעולה עם מכונת היחצ”נות המשומנת, והצטלמות בפוזות אה-לה mad man לתמונות שער של ירחונים זה חלק מהמשחק. כשזה נעשה על-ידי מי שמציגה את עצמה כמתנגדת לתכנית (כלומר, להשתתפותו של בן זוגה בה) זה נהפך למגוחך מה, אמנם. כשאחרת מתלוננת על כך שאנשים מרשים לעצמם להעיר לה הערות על חיי הנישואים שלה – אחרי שחשפה כל פינה מוצנעת שלהם קבל עם ועדה מעל המסך הקטן – נו, טוב.

אבל המטריד באמת הוא שיש ילדים בתמונה. תרתי משמע. שהוריהם חושפים אותם כחלק מחייהם, בטור בעיתון או פשוטו כמשמעו אל מול המצלמה. חלקם הרבה מתחת לגיל הסכמה כלשהו. אינני עוסקת כעת בפן המשפטי כלל, אלא בפן הנורמטיווי והמוסרי. לילדים תמיד יש פוטנציאל לסבול מהבחירות של הוריהם. החל מהיכן יגורו וכלה בלאיזה גן יילכו. מה שיותר קשה לקבל הוא את הפיכתם של הילדים האלה לילדי הבאזז. הדריסה של פרטיותם וצנעת חייהם בשם תשוקת הוריהם להיות לסלב. רוצים להתפשט מול פני כל האומה? “ללכת עד הסוף”? be my guest; אעביר ערוץ. את הילדים השאירו מחוץ לפריים.

עוד: שלוש הערות על פרטיות

לא לעיתים קרובות מזדמנת נחת כזאת. לקרוא עורך בכיר בעיתונות המסביר שעיתונות צריכה להיות ערכית ואחראית, לפעול בשקיפות ולהחיל על עצמה את מה שהיא דורשת מאחרים.

הדובר הוא ג’ו קונפינו, עורך בכיר בגרדיאן, האחראי מטעם העיתון על סוגיית הקיימות. הראיון שערך אתו אשר שכטר מתפרסם היום במוסף השבועי של המדגיש. וציטוטים נבחרים ממנו מצדיקים פוסט מיוחד.

המשך »